בשנת 1983 נפל דבר בהרצליה. אלי לנדאו, עוזרו של אריאל שרון, שר החקלאות ואחר כך שר הביטחון במלחמת לבנון הראשונה (1982), הדיח את ראש עיריית הרצליה המיתולוגי, יוסף נבו, איש מפא”י שכיהן בתפקיד בשנים 1969-1983. נבו, בנו של אחד ממייסדי הרצליה וראש המושבה השני בתולדותיה, שמעון זאב לוין, לחם בארגון ההגנה ופיקד על חטיבה 16 בירושלים לפני שניצח בבחירות המוניציפליות של 1969 בהרצליה את יצחק מודעי, לימים שר האוצר.

נבו היה האחראי מספר 1 להרצליה היפה של פעם. הוא פינה את השוק ממרכז העיר. הקים אולם ספורט ראשון בשכונת נווה ישראל. יזם את מוזיאון יד לבנים. תכנן את שכונת נווה אמירים. הקים את תיכון אורט, וגנז רעיון שנראה לו בלתי כלכלי: להקים מרינה בהרצליה.

אלי לנדאו, שהיה חתיכת בולדוזר נטול עכבות, תלמידו של אריק שרון, שינה את פני הרצליה לחלוטין – והפך אותה למה שהיא כיום. אף ראש עירייה אחר לא השפיע על אזור השרון, בטח לא על הרצליה, כמו לנדאו ז”ל.

גילוי נאות: אהבתי מאוד את אלי לנדאו, ובמשך ארבעה חודשים, במחצית השנייה של שנת 1989, אפילו עבדתי בתור סטודנט צעיר כעוזר דובר העירייה אצלו. כשעברתי לסקר את אזור השרון בקבוצת ידיעות אחרונות, בראשית שנות התשעים, ללנדאו הייתה תוכנית שבועית ברדיו “קול השלום” של אייבי נתן. הוא נהג להתלונן שם, בשידור חי, על “עיתונאי צעיר עם בייבי פייס”, שמסתובב בהרצליה וכותב עליו דברי ביקורת.

אלי לנדאו – המייסד

מה עשה לנדאו: בדיוק כמו מורו ורבו, אריאל שרון, הוא לקח את הרצליה (עד שסיים את כהונתו השלישית והאחרונה בשנת 1998), לשורה ארוכה של פרויקטים גרנדיוזיים, שעיצבו את אופייה של העיר לדורות הבאים – לטוב או לרע, כול אחד ישפוט – ובכול מקרה סידר לעיר עתיד כלכלי מזהיר. ראשי העיר הרצליה שבאו אחריו, גם זו שלא הפסיקה ללכלך עליו, יעל גרמן, “חיו” בעושר ובאושר כראשי ערים בזכות ההכנסות העצומות שייצרו לקופת העירייה הפרויקטים של לנדאו.

לנדאו לקח את אזור התעשייה הישן והעלוב של הרצליה פיתוח, והפך אותו לאזור ההייטק מספר 2 במדינה, אחרי תל אביב. הוא נלחם נגד חצי עולם כדי לבנות מרינה בהרצליה, ואף חטף על כך כתב אישום פלילי, ממנו זוכה בבית המשפט המחוזי בתל אביב מחמת הספק. מלחמה אחרת שלו הייתה להפוך את הבסיס הישן של חיל הנ”מ, בשכונת הרצליה הירוקה הישנה, לאוניברסיטה. הוא זה שגייס למשימה את אוריאל רייכמן.

לנדאו המגלומן רצה להיות ראש עיר, שיש לה שדה תעופה, נמל (מרינה), אוניברסיטה ועמק סיליקון (אזור התעשייה המערבי). קניון שבעת הכוכבים – זה לנדאו. התיכון החדש של הרצליה – לנדאו. אפילו שכונת גליל ים, שהבשילה רק בתקופת משה פדלון כראש העיר, היא פרי יוזמה של לנדאו. לנדאו גם עשה טעויות. הוא לא היה רגיש מספיק לתחומים כגון הגנת הסביבה וקיימות, מימד שהכניסה לעיר יעל גרמן. פארק הרצליה – זה גרמן.

אבל מהלך אסטרטגי אחד רשום על שמו של לנדאו בטאבו לדורות: הפיכת אזור השרון לעמק הסיליקון מספר 2 של ישראל, אחרי תל אביב של חולדאי. בעקבות לנדאו החרה והחזיק אחריו ראש העירייה החשוב והמוצלח ביותר בתולדות רעננה, זאב בילסקי יבדל”א.

הכדור בידיים של יריב פישר. צילום: פרטי

זאב בילסקי – ממשיך הדרך

בילסקי, שליח סוכנות אלמוני שעקר לרעננה מירושלים עקב נישואיו, נבחר לראשונה לראש העיר בשנת 1989. הוא הביט מרחוב אחוזה מערבה, אבל לא לכיוון הים, כי לרעננה אין חוף, אלא לכיוון קומה 3 ברחוב הנדיב 2 בהרצליה, שם שכנה לשכת ראש העיר הרצליה בבית העירייה הישן, באותם ימים. בילסקי הבין שהעתיד הכלכלי של רעננה טמון בתכנון והקמת קריית הייטק על חורבות אזור התעשייה הישן והעלוב במזרח העיר, על כביש 4 (כולל מובלעת “אמדוקס” בתוך כפר סבא).

אני זוכר אישית, כעיתונאי צעיר בקבוצת “ידיעות אחרונות” בראשית שנות התשעים, את בילסקי מתרוצץ עם הלפטופ שלו בין מנהלים ויושבי ראש דירקטוריונים של חברות הייטק בתל אביב ובהרצליה, מנסה לשכנע אותם לעבור לרעננה. בלי בושה הוא מכר להם את חזון וחלום “פנינת השרון”. זה הצליח לו ובגדול. כיום אזור התעשייה של רעננה “מפרנס” את ראש העיר הנוכחי, החיוור בעיניי, חיים ברוידא, שעשה קריירה בעיר (בתקופתו כעיתונאי) מהשתלחויות בביילסקי.

גם בהרצליה, מן הראוי היה, שראש העיר הטרי, יריב פישר, ישקול להניח זר פרחים על קברו של אלי לנדאו בחלקה הפרטית של משפחת דנקנר, בבית העלמין הישן של נתניה. אזור התעשייה המערבי שסידר לו לנדאו, והאוכלוסייה האיכותית שמשכה אל העיר אוניברסיטת רייכמן, הם אלה שמאפשרים לפישר לקיים את הבטחת הבחירות הפופולרית שלו, לתת “חוג חינם” לכול ילדה וילד בהרצליה (ולספר בהתרגשות בישיבת מועצת העירייה איך חוג הכדוריד שלו כילד שינה את חייו).

המנועים הכלכליים של השרון

אזורי התעשייה המתקדמת, חברות היידע והפיננסים, ושווי הקרקעות היקרות באזור השרון – הם המנועים הכלכליים האדירים שמממנים את “תקציבי המותרות” של עיריות הרצליה, רעננה, רמת השרון, כפר סבא והוד השרון. כלומר, מנועים כלכליים אדירים אלה הם שהופכים את העיריות בשרון, להרבה יותר עשירות ומפנקות מאשר עיריות “רגילות” ברחבי הארץ, קל וחומר בהשוואה לרשויות מקומיות בפריפריה.

במלים אחרות: מה שמאפשר לראש הערים בשרון להעניק שירותים שוטפים טובים ומגוונים יותר, זו לא בעיקר הארנונה שמשלמים התושבים, אלא – במידה רבה יותר – הארנונה שמשלמים העסקים הגדולים. לא החנויות לממכר שווארמה, אלא חברות ההייטק והפיננסים.

לצד אלה, כמובן, מגיעים תקציבי הפיתוח ובניית התשתיות של ערי השרון, מהיטלי השבחת הקרקעות היקרות באזור זה של גוש דן.

חיים ברוידא רוכב על בובת שור (ועל התשתית העירונית שבנה זאב בילסקי). צילום: תנועת הצופים

יצחק רוכברגר – מדליית הארד

השלישי בתור להבין את הרציונל של בניית בסיס כלכלי עצמאי ואיתן לעירייה, היה יצחק רוכברגר, ראש העיר רמת השרון. פרויקט הדגל של רוכברגר הוא מתחם גלילות צפון, שישתרע ממתחם סינמה סיטי ועד לצומת הסירה, ויכלול כמיליון מ”ר לתעסוקה (הייטק), מסחר ומגורים. השילוב הקטלני הזה, שנולד בתל אביב של חולדאי, קיבל שם מכובס נאה: עירוב שימושים.

גם אזור התעשייה הרצליה הפך לאחרונה, בתקופת משה פדלון כראש העיר, לכר נרחב של עירוב שימושים. אחרי הכול, מי לא רוצה לגור ממול הכביש לקמפוס מייקרוסופט החדש, מרחק הליכה ממרינה הרצליה וחוף הנכים?!

הבייבי של רוכברגר, מתחם גלילות צפון, שבעקבותיו יבואו בעשורים הבאים מתחם פי גלילות, אזור צומת מורשה, אזור צומת הכפר הירוק, אזור בסיסי המודיעין (והשדות החקלאיים) ברמת השרון ואזור אצטדיון הטניס – צפויים להפוך את רמת השרון לעיר העשירה ביותר בישראל. עתודות קרקע ענקיות אלה, באחד המיקומים הכי יקרים ומבוקשים במדינת ישראל, הופכות את רמת השרון למתחרה רצינית של תל אביב. עד כדי כך.

אגב, הבאה בתור, אחרי לנדאו ובילסקי, שהבינה את החשיבות האסטרטגית של משיכת אנשי הייטק וחברות הייטק לעירה, הייתה דווקא ראש עיריית נתניה. מרים פיירברג ניסתה במשך שנים למשוך חברות הייטק מהרצליה לנתניה, על ידי מתן הטבות שונות, כגון הנחות לטווח ארוך בארנונה לעסקים. זה הצליח לה באופן חלקי. מצד אחד, הקרקעות בנתניה זולות יותר מאשר באזור התעשייה הרצליה פיתוח. מצד השני, המיקום בהרצליה, מנצח.

ראש העיר רמת השרון, יצחק רוכברגר, מוכן “להתנחמד” לכול מי שצריך כדי להקים את פרויקט גלילות צפון. צילום: משרד התחבורה

רפי סער – סימן שאלה

ראש עיריית כפר סבא, רפי סער, חגג השבוע את תחילת המעבר של ענקית התוכנה “מטריקס” מאזור התעשייה הרצליה פיתוח, אל מתחם “עתיר יידע” בכפר סבא. בצדק חגג. ההחלטה להעתיק את החברה, שנסחרת בבורסה של ת”א לפי שווי שוק של מעל 4.5 מיליארד שקלים, על אלפי עובדיה, לבניין ייעודי משלה בן 15 קומות בכפר סבא, היא הישג מרשים של סער. הוא יצטרך לעבוד קשה כדי שהסנונית (הלא ראשונה) הזו תהפוך לצונאמי.

סער לא נולד אתמול בשלטון המקומי. הוא כיהן כמנכ”ל עיריית הוד השרון וזו הקדנציה השנייה שלו כראש העיר כפר סבא. הוא מבין היטב את התחום המוניציפלי והאורבני, ומודע לחלוטין לכך, שעתידה הכלכלי של כפר סבא תלוי, בראש ובראשונה, בפיתוח אזורי התעשייה הישנים שלה לקריית יידע מתקדמת גדולה. יש לו לתהליך הזה שותפה אידיאלית: מהנדסת העיר כפר סבא, עליזה זיידלר גרנות, נולדה וגדלה בעיר (באותה שכבה עם סער בבתי הספר היסודי והתיכון). היא הייתה לפני כן מהנדסת העיר הוד השרון ומהנדסת העיר רמת גן.

זיידלר גרנות תכננה מזמן, יחד עם סער, שהביא אותה מרמת גן לכפר סבא, להפוך את אזור התעשייה הישן והעלוב של כפר סבא – בין מתחם הקניות G לבין אצטדיון הכדורגל העירוני – לקריית הייטק ענקית עם מגדלים בני 30 קומות ועירוב שימושים. הבעיה היא, שסער עסוק עד מעל לראש במלחמות יהודים נגד זיידלר גרנות, בניסיון (כושל עד עתה) לפטר אותה. במקום לגייס את כישוריה והניסיון העצום שלה לטובת פיתוח משותף של כפר סבא לפי חזונו – הוא משקיע אנרגיה בלגרש אותה מישיבה עם קבלנים ויזמים שזכו במכרזי רשות מקרקעי ישראל לבנות מאות יחידות דיור בקריית הצעירים.

הקדנציה הזו בכפר סבא, היא זו שתכריע, האם סער יהפוך לאפיזודה חולפת בהנהגת כפר סבא, לא מי יודע מה מוצלחת, או לראש עירייה מוערך שעיצב את ההווה והעתיד של עירו. הקיבעון הנוכחי והזמן שחולף אינם משחקים לטובתו.

רפי סער עם מנכ”ל קבוצת מטריקס מוטי גוטמן באזור התעשייה “עתיר יידע” בכפר סבא. צילום: יח”צ

הכותב, עו”ד ניר חפץ, נימנה על בעלי חברת מדיה היפר לוקאלית בע”מ, מפעילת רשת מקומונים דיגיטליים ובהם שרון אונליין, תל אביב אונליין ורמת גן גבעתיים אונליין.