הפעם אעסוק במחזור בקבוקי הפיקדון. סיפור מעניין עם מוסר השכל, כי מה שתפס בבניין שלנו בשכונת גליל ים כאש בשדה קוצים, יכול לתפוס גם בכל בניין אחר בהרצליה.

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית הרצליה “הליבראלית” ממחדלת באורח קיצוני בתחום המחזור – את הפחים הכחולים אספה, ואת הכתומים היא מרוקנת באורח כושל ביותר, תוך שהיא גורמת לכשל תברואתי, בעיקר בימי קיץ אלה. כתבתי על כך כאן בעבר (המאמר: “מעיר ממחזרת לעיר ממחדלת”).

מאז, דבר לא השתנה. אמנם הגדילו אצלנו את מספר הפחים ובבניין, מארבעה פחים כתומים שלא מפנים אותם, לשישה 6 פחים שלא מפנים אותם.

בקיצור, הבעיה החריפה ב-50%, וידה של עיריית הרצליה עוד נטויה, מי יודע או הפתעות נוספות נכונו לנו.

החלטה אישית

החלטתי להפסיק למחזר, ולזרוק את האריזות לפח האשפה הרגיל. הסיבה פשוטה – את הפחים הרגילים העירייה (עדיין) מפנה.

אם ההתעקשות על ערך המחזור כרוכה – ככה זה בהרצליה – בסיכון למחלות, ובריבוי ג’וקים, תיקנים, עכברים וחולדות, עדיף לוותר על המחזור.

לפתע ירד לי אסימון. אמרתי לעצמי, בוא נפריד את אריזות הפיקדון הקלות (פיקדון זכוכיות ופלסטיקים, בעיקר בקבוקים) משאר האריזות, כי לגבי אריזות אלה ממילא איננו מצפים שהעירייה תפנה.

שכונות שמנת

אני גר בשכונת שמנת, גליל ים, שכונה נהדרת, לאיש לא חסר כאן כלום.

רוב בקבוקי הפקדון מגיעים לחדר המחזור, או לפחי האשפה, וככל שהעירייה ממחדלת יותר ויותר, כן כמות גדולה יותר של בקבוקי פקדון מושלכת לפח.

הצעתי בקבוצת הווצאפ של הבניין (כשמונים דירות המשתמשות באותו חדר מחזור) פרויקט של איסוף הבקבוקים ושימוש בכסף לרווחת הילדים הרבים שבבניין.

אש בשדה קוצים

בעוונותיי אני קצת הנדימן, לא רק האצבעות הולכות במקומי (כאן על המקלדת), אלא גם הידיים. קיבלתי אישור מהוועד, בניתי מתקן ראשוני לאיסוף אריזות הפלסטיק והפחיות, לצידו הנחתי ארגז קרטון לבקבוקי הזכוכית, תליתי שלטים מתוצרת בית, דיירת התנדבה לנהל את הקופה, ופרסמתי בקבוצת הווצאפ הבניינית.

אבל אז הסתבר לי שאני מסובך עד מעל לראש. השכנים התחילו לתת עבודה, הילדים (המרובים) נדלקו ולא מוותרים על אף בקבוק, פתחתי שירות מדלת לדלת במקרה של “כמויות מסחריות” אחרי מסיבות ואירוחים גדולים.

המתקן הראשוני היה פתוח, ועלה על גדותיו, כמו כן בקבוקים רבים נשתו ממנו על ידי גורמים עלומים, אז בניתי מתקן גדול יותר ונעול יותר, מה שגורם “לשתייה מצומצמת יותר” של בקבוקים מארגז בקבוקי הזכוכית הפתוח בלבד, מעשר עימו השלמתי לעניי עירנו.

כך, מידי שבוע אני פודה מעל מאה בקבוקים, כבר הגענו בחודשיים בערך לכמות של כאלף בקבוקים. שיא גינס שעדיין לא נשבר.

אריזות פיקדון קלות (פלסטיק וזכוכית) – הדגם הישן שבנה אפרים הלפרין. צילום: פרטי

חינוך זה בנשמה

כמובן שאם נבחן את התוצאות מסחרית, לא נראה שאפשר לבסס עסק מהוגן על העניין הזה, כי אלף בקבוקים מביאים לקופה 300 שקלים. בהנחה שנפח הבקבוקים הממוצע הוא 1 ליטר, עסקינן בנפח כולל של מ”ק אחד, קובייה של מטר על מטר על מטר, ויש כמובן גם הוצאות (אישיות שלי) על האופרציה.

אך כערך תרבותי לנשמה, למניעת זיהום הסביבה, וכמקור כספי לאירוע שעוד לא זומן עבור הילדים, ולהטמעת ערך הסביבה בילדים, זה מצוין.

קל וחומר כאשר העירייה לוחמת בכל כוחותיה לעקור מהם את הערך הזה, וכאשר זמני בידי (פנסיונר שממשיך לעבוד), אני מוצא בכך תענוג המעניק לי סיפוק רב ושאר רוח.

אריזות פיקדון קלות (זכוכית ופלסטיק) – הדגם החדיש והמשוכלל שבנה אפרים הלפרין. צילום: פרטי

רוצה לדעת מה רק אפרים הלפרין יכול לראות מהחלון שלו בשכונת גליל ים – הקליקו כאן.