לפני מספר חודשים ירדתי לחדר המחזור על מנת לשים ניירות עיתון ישנים בפחים הכחולים, והנה שוד ושב, אין פחים כחולים, נעלמו, התנדפו.

בירור קצר בעיריית הרצליה הביא לידיעתי שהעירייה אספה את הפחים הכחולים מהבתים, והחליטה להחזיר את תושבי העיר לימי הביניים, ימים ללא מחזור נייר ועיתונים, ימים בהם העירייה ציפתה מהדיירים לחפש מתקני מחזור שכונתיים.

אבל מי מחפש מתקנים שכונתיים – לאחר שהורגלנו לפחים כחולים מתחת לבית?! אז זורקים את העיתונים לפח הקרוב.

לא האריך הזמן, והעירייה החלה לזייף גם באיסוף הפחים הכתומים: הם מתמלאים, עולים על גדותיהם, מהווים סכנה תברואתית, וכמובן מכאן ואילך גם האריזות הולכות לפח הקרוב – במקום לפחים הכתומים.

מיליונים נזרקים על פרסומות בטלוויזיה עם החתול הג’ינג’י, אך בהרצליה הכל לחינם, כי עיריית הרצליה לא מפנה את הפחים הכתומים בזמן, ואת הכחולים שתתה מזמן.

לשאלתי מה קרה למדיניות המחזור בהרצליה, כיצד הפכה הרצליה מעיר ממחזרת לעיר ממחדלת במחזור, נעניתי שהמחזור אינו כלכלי.

אז שאלתי: האם החינוך כלכלי? הבריאות כלכלית? הרווחה כלכלית?

על כך לא נעניתי, ולכן אין לי אלא להסיק, שעיריית הרצליה צועדת בבטחה לכיוון העבר – ולא אל העתיד.

פסולת שהעירייה לא פינתה משכונת גליל ים. צילום: אפרים הלפרין