הוא יום מר ונמהר. יום שבו אנו זוכרים, כואבים ומרכינים ראש. יום הזיכרון לאסון הנורא של אוקטובר, לטבח המזעזע, לאובדן הבלתי נתפס, למלחמה הארוכה שגבתה וגובה את מיטב בנינו ובנותינו, ולפצועי הגוף והנפש הנושאים איתם את הכאב יום־יום.

אנחנו זוכרים את הנופלים. את הגיבורים והגיבורות שהגנו על הבית, את האזרחים שנרצחו, את מי שנפצעו בגופם ובנפשם, ואת המשפחות שחייהן השתנו לעד. לזכור זו חובה! אבל הזיכרון מחייב גם מעשה.

עלינו לעשות הכול כדי להיות ראויים להם. ראויים לאומץ שלהם, להקרבה שלהם ולמחיר הכבד ששילמו למען כולנו. זה הזמן וזו השעה לבחור באחדות ולא בפילוג. באהבת חינם ולא בשנאת חינם. בסובלנות, בכבוד הדדי, בערבות הדדית ובאחריות משותפת.

כי בסופו של דבר, כולנו עם אחד. כולנו בית אחד. וזה אולי הציווי הגדול ביותר שהשאירו לנו אלה שאינם עוד איתנו: להיות ראויים. להיות מאוחדים. ולהבטיח שעם ישראל ימשיך לחיות, לבנות, ליצור ולקוות.

יהי זכרם של הנופלים והנרצחים ברוך. רפואה שלמה לפצועים בגוף ובנפש. חיבוק גדול ואהבה למשפחות השכולות ולכל מי שנפגעו.

לעולם לא נשכח. בכאב לב ובצער עמוק.

הכותב כיהן כמנכ"ל עיריית הרצליה וכיום יועץ בכיר לראש העיר.