תושב הרצליה, אליה סליק, זוכה בבית משפט מעבירת איומים על ראש עיריית הרצליה, יריב פישר.

בית המשפט קבע כי הפרקליטות לא הוכיחה מעבר לספק סביר את הכוונה הנדרשת להרשעה – להפחיד או להקניט את ראש העיר. במרכז ההכרעה עמדו מפגש מקרי ברחוב בין אליה סליק לבין ראש העיר, דוח עירוני בסך 450 שקל, מצוקה כלכלית ומשפחתית של הנאשם שזוכה, וההבחנה בין אמירה קשה לבין עבירה פלילית שה

הכרעת הדין, מאת השופטת אביטל אמסלם-גלבוע בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, ניתנה ב-17 בנובמבר 2026, בתיק ת"פ 21383-11-25, מדינת ישראל נגד אליה סליק. את המדינה ייצגה עו"ד מיכל כהן ואת סליק ייצגה עו"ד ענבר קינן.

לא הוטל ספק בעדות פישר וגולדשטיין

הזיכוי לא נשען על קביעה שהמילים המיוחסות לסליק – לא נאמרו. השופטת דווקא יצאה (בניתוח המשפטי שלה) מנקודת הנחה שהתביעה הוכיחה את היסודות העובדתיים, וקבעה כי פערים מסויימים בין עדויות יריב פישר ומנכ"ל העירייה, אלכס גולדשטין, אינם מעוררים ספק בעצם אמירת הדברים.

לצד הזיכוי הציבה השופטת גבול ברור: "אין במסקנה זו, ולו קצה קצהו, של מתן לגיטימציה לביטויי אלימות ושטנה כלפי נבחר ציבור בפרט, וכלפי כל אדם בכלל".

מפגש אקראי וקללות ברחוב בן גוריון

האירוע התרחש ב-7 בנובמבר 2025, בסביבות השעה 12:20. פישר התהלך ברחוב בן גוריון בהרצליה במסגרת סיור. כתב האישום תיאר את סליק יוצא מבניין לב העיר הסמוך, רכוב על קלנועית, ובמרחק של כעשרה מטרים אומר לראש העיר: "אני אדאג שתמות, הלוואי שתמות". התביעה טענה שהדברים נאמרו שלוש פעמים, ולאחריהם עזב סליק את המקום.

לסליק יוחסה עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. הוא הכחיש שאמר "אני אדאג שתמות", אך הודה שאמר "הלוואי ותמות", וקילל. ההגנה טענה כי מדובר בהתפרצות של תסכול, בעקבות דוח שקיבל, ולא באיום שנועד להפחיד את ראש העיר.

סליק תיאר מפגש אקראי במהלך יציאה לקניות. לדבריו, ראש העיר הנהן לעברו והוא השיב בהנהון, ורק לאחר שזיהה שמדובר ביריב פישר התפרץ. לא הייתה היכרות מוקדמת בין השניים ולא תכנון של מפגש.

450 שקל קנס בשל נחיתת מצנח רחיפה

בזמן האירוע סליק לא עבד והתקיים מקצבת ביטוח לאומי בסך 4,500 שקל בחודש. הדוח בסך 450 שקל היה מבחינתו הוצאה משמעותית בתקציב המשפחתי. השופטת התייחסה לנכות בשיעור של 100% שיש לו, ולתפקידו המרכזי בטיפול בבת זוגו ובבנו, ששניהם סובלים ממחלה קשה מאוד ותלויים בעזרתו.

סליק סיפר שהוא עוסק במצנחי רחיפה ואף שימש בעבר מדריך. לדבריו, העיסוק מסייע לו להתמודד עם קשייו. את הדוח קיבל, לגרסתו, לאחר שהרוח נחלשה והוא נחת בחוף בהרצליה, סמוך לחוף הקשתות, וקיפל את המצנח. פקח ביקש ממנו להזדהות ורשם לו דוח בגין סיכון הציבור. זהו ההסבר שמסר סליק לרקע לכעסו.

עד למתן הכרעת הדין כבר השתלב בעבודה ברשת "פרש מרקט". השופטת התרשמה מאדם שמייחס חשיבות רבה לחירותו וליכולתו להמשיך למלא את תפקידיו במשפחה. היא קשרה את פרץ המילים, שהטיח ביריב פישר, למצוקת הקיום ולתחושתו שהוא נושא בנטל הפרנסה והתפקוד.

פישר: תלוי לאיזו משפחה האיש מקושר

יריב פישר מסר הודעה במשטרה ביום האירוע. הוא אמר שלא הכיר את סליק, ותיאר שלוש חזרות על האמירה. כאשר נשאל מדוע לדעתו הופנה כלפיו האיום, השיב: "תלוי מי זה האיש ולאיזה משפחה הוא מקושר". ההערכה היא, כי פישר התכוון לרמוז לנבחר ציבור מסויים בהרצליה, שאין לו שום קשר לאירוע בשום צורה, מלבד העובדה שהינו יריב פוליטי מר של פישר.

בעדותו בבית המשפט ב-20 באפריל 2026, עמד שוב יריב פישר על כך שהדברים נאמרו שלוש פעמים, והבהיר שראה בהם איום מפורש על חייו. הוא סיפר כי המשטרה הגדירה אותו כמאוים בדרגה 4, על רקע איומים קודמים מצד גורמים שלא היו שבעי רצון ממדיניותו בעיריית הרצליה. באירוע לא היה לצדו שוטר או מאבטח, אלא רק מנכ"ל העירייה, חברו הקרוב אלכס גולדשטיין.

השופטת לא חלקה על כך שהדברים הקשים שהוטחו בו הובנו ע"י פישר וגולדשטיין כאיום. היא הסבירה כי ראש העיר, שלא הכיר את הדובר ולא ידע מה הרקע לאמירה, היה דרוך ורגיש לביטויים אלימים בשל האיומים האחרים עליו.

עדות מנכ"ל העירייה: 3 פעמים או אחת

מנכ"ל עיריית הרצליה, אלכס גולדשטיין, מסר הודעה במשטרה למחרת האירוע. הוא תיאר אדם שאינו מוכר לו ולראש העיר, שצעק תחילה קללות, ולאחר מכן את המילים "הלוואי ותמות אני אדאג שתמות", והמשיך בדרכו.

בעדותו בבית המשפט סיפר גולדשטיין שבסיור נכחו שלושה או ארבעה אנשים ושהנאשם נסע על המדרכה. השופטת הצביעה על פער: פישר התעקש על שלוש חזרות, בעוד המנכ"ל דיבר על פעם אחת. היא לא ראתה בפער סיבה לפקפק בעצם אמירת הדברים. בית המשפט לא אימץ את הכחשת סליק כבסיס לזיכוי.

השופטת קבעה, כי גם בהנחה שהביטוי הקשה אכן נאמר, נדרש להוכיח את הכוונה המיוחדת הנלווית אליו מצדו של סליק.

מה עלה מחקירת השוטרים בביהמ"ש

מפקד השיטור העירוני בהרצליה, רס"ב ולצסלב המכונה סלבה, סיפר שצפה במצלמות האבטחה העירוניות ואיתר את כלי הרכב בחצר בית פרטי. כשהשוטרים דפקו בדלת, זיהו את סליק מהסרטון ומהתמונות, שהופצו למשטרה. סליק סייע תחילה לבת זוגו, שנפלה ונחבלה, ולאחר מכן עוכב.

רס"ר שיר שרה אקיבייב, שגבתה את הודעת סליק באזהרה, אישרה שסליק מסר שהוא מוכר בביטוח לאומי וסובל בריאותית. קצין המשטרה יובל רום, שהיה אז מפקד יחידת החקירות בגלילות, זומן דווקא כעד הגנה. הוא הסביר שבחקירת אדם בעל מוגבלות עליו לוודא היוועצות בעורך דין ותיעוד החקירה. על אי-העמקה בתעודת הנכות אמר: "התיק הזה עבר ישר לתביעות. זה היה תוך יום אחד שעבר לתביעות".

רום נשאל גם מדוע לא הורה לאתר מצלמות אבטחה, והשיב שבעבירת איומים אין בדרך כלל רלוונטיות למצלמות, שאין בהן שמע. הוא הוסיף שיחידת התביעות לא סברה שקיימת בעיה ראייתית המונעת הגשת כתב אישום. הוא אישר ששוחח עם ראש העיר לצורך זימונו למסירת עדות, אך הכחיש קשר ישיר עמו בנוגע לתיק לאחר מכן.

מהו איום מנקודת מבט של אדם סביר

הניתוח המשפטי הבחין בין שתי שאלות. הראשונה היא האם הביטוי מהווה איום מנקודת מבטו של אדם סביר המצוי בנסיבותיו של מי ששמע אותו. השנייה היא האם הנאשם סליק פעל בכוונה להפחיד או להקניט את ראש העיר.

השופטת התייחסה גם להנחיית פרקליט המדינה 2.41 בדבר העמדה לדין בעבירת איומים. היא התייחסה לזהירות הנדרשת בביטויים המשדרים מצוקה, או קריאה לעזרה, לצד הצורך להגן על עובדי ציבור ועל שלוות נפשו של הפרט. ביישום המבחנים נתנה השופטת משקל למכלול: מפגש ספונטני ללא היכרות מוקדמת; אמירה שנבחנה כחד-פעמית; מרחק של לפחות עשרה מטרים; והעובדה שסליק המשיך בנסיעה והתרחק. הוא לא ירד מהקלנועית ולא התקדם ברגל לעבר ראש העיר.

לכך הצטרפו נסיבותיו האישיות. השופטת התרשמה שחשש לאבד את חירותו ושמודעותו לצורך לטפל בבת זוגו ובבנו חיזקה את המסקנה שביקש להימנע מהסתבכות. היא ראתה בדברים ביטוי לתסכול, לכעס ולמצוקה, ולא כוונה להפחיד או להקניט. סליק אף הביע נכונות לכתוב מכתב התנצלות, תוך עמידה על טענתו שלא איים.