לימור מנור, תושבת הרצליה ואמא לילד, קראה את הטור של הגננת שפרסמנו אתמול ויש לה כמה דברים להגיד בעניין: "הורים שולחים את ילדיהם למסגרות החינוך בתקווה שמעבר לכך שיקנו להם חינוך וערכים, גם ישמרו על הבריאות והביטחון שלהם"

גננת יקרה, קראתי את הטור שלך, שפורסם כאן אתמול, והייתי מוכרחה להגיב כאמא, כדודה, כאזרחית. אני ילדתי בתקופת הקורונה ואספר לך שלהביא ילד לעולם שבו מתחוללת מגפה עולמית, זו חוויה מאוד מאתגרת, הכוללת תסכול ופחד שלא נגמרים. השקפת העולם משתבשת, פתאום בני אדם שהיינו רגילים לחבק ולנשק, נראים לנו מסוכנים.

הידיעה שיש אפשרות למבוגרים להתחסן, ואני מבינה שיש חששות סביב זה יחד עם שאלות רבות, ובכך להגן על הילדים שכרגע לא מוגנים ונמצאים בסיכון – זו נחמה. משום שכשזה מגיע לבריאות הילדים, כאן נמתח הגבול ועולה סוגיה מעניינת: הצורך והרצון בפרטיות, מול אחריות על האחר.

לשלוח ילד לגן שהצוות בו בוחר לא להתחסן זה כמו לשלוח חייל לחזית המלחמה, זה לקוות לטוב ולדעת שיכול להסתיים אחרת. הורים שולחים את ילדיהם למסגרות החינוך בתקווה שמעבר לכך שיקנו להם חינוך וערכים, גם ישמרו על הבריאות והביטחון שלהם.

בנוסף לסיכון הבריאותי שהילדים ניצבים בו, ישנה פגיעה כלכלית בכל משפחה שנכנסת לבידוד בגלל צוות שלא התחסן. שכן, על ההורים להפסיד ימי עבודה. אין ספק, לעניות דעתי, שהמפתח לנצח את הקורונה הוא ערבות הדדית – ביום שהאזרחים יהיו ממושמעים ואכפתיים אחד כלפי השני, אנו נדע ימים טובים יותר.

נכון לעכשיו, מה שמעכב את הניצחון המיוחל הוא שכל אחד שומר על האידיאולוגיה שלו מבלי להסתכל על כל התמונה ועל כל הצדדים. יש לציין כי ערבות הדדית כוללת גם לא לשלוח ילד חולה למסגרת אבל זה כבר נושא אחר שמצריך טור שלם בפני עצמו.

היות וביקשת שלא יסתכלו בפנקס החיסונים שלכם, אולי הפתרון הוא איחוד של הורים שבוחרים לא להתחסן יחד עם צוות שבוחר לא להתחסן וכך לא יפגעו ההורים שכן התחסנו. כמו כן, ציינת שלא בודקים את פנקס החיסונים של הילדים, לשם כך יש את מחוסגן.

מייחלת ליום שבו נוכל לשוב להתמקד בחינוך הילדים ולא בשאלות או סוגיות הקשורות למגפה שפרצה לחיינו, תוך הכלה, הבנה, אכפתיות, הדדיות ורצון טוב.