שרון קניאל רובינשטיין, תושבת הרצליה, רק רצתה להיות אבירת איכות הסביבה ולשים את המחשב הישן במתקן המחזור לפסולת אלקטרונית. על הדרך היא חטפה קריזה על הצומת החדש (והמיותר) מול קניון שבעת הכוכבים. איך זה נגמר? תקראו ותדעו
תקופת הקיץ היא עונת המלפפונים. אנחנו שינינו מקום מגורים. מבית רגיל שינינו ייעוד ועברנו לגור בתוך המזגן. נשאר רק לקוות שהחזאית בחדשות צודקת ובאמת תחול התקררות קלה בימים הקרובים.
איך אמרה קולגה? מישהו כיבה את המזגן בחוץ. מזג האוויר הפך לחם ולח עדי כדי כך שחשבתי שאני אי שם בחו"ל, באיזו עיר טרופית לחה ומאובקת. אני אומרת לכם – חו"ל זה כאן. כשאמרו בקורונה לשבת בבית, בטח התכוונו לצאת רק לסידורים הכרחיים ואכן הקיץ הישראלי מזמן למורים לא מעט מאלו.
רצה הגורל והמחשב התחיל לעשות קולות של צולע, המסך התחיל לקרוץ לילדים בלי שום סיבה. סוטה!!! התעלמנו, אבל בסוף הסתכלנו למחשב בלבן של העין והוא קרץ. החלפנו מסך ועל הדרך גם מחשב. הגיע הביתה המחשב בקומפלט, עמד ארגז מפואר כמה ימים עד שהזוגי החליף את הישן, שינה מיקום, ניקה אבק. הוא מילא תפקידו בהצלחה רבה והמדליות בדרך.
בתור אזרחית למופת, אני לגמרי דוגמה אישית בכל הנוגע למיחזור. בל נגזימה דוגמה ומופת, אבל בכל פעם שמישהו מתווכח איתי במקום ציבורי, הוא או היא טורחים מיד לשלוף את הקלף המנצח "את מורה. איך את מתנהגת?!" כאילו מורים אמורים, תמורת שכר נמוך, להוות דוגמה אישית – מינימום כבוד הנשיא. אז לי יש קטע עם המיחזור וברור שהמסך ועוד כמה כבלים הולכים להפרדת פסולת. סופסוף, לא בכל יום הזוגי משחרר כבלים מהאוסף שלו. הרי ברור שבעת המצור על ירושלים יהיה צורך באיזה כבל כזה או אחר. אקיצר, ירדנו בחום הנורא מהמזגן לרכב ונסענו לדרכנו, כולל סידורים ומשפחה.
מפה לשם, נכנסנו חזרה להרצליה, פונים לקניון ומשם לכיוון הרכבת, לעבר אתר הפינוי העירוני לפסולת אלקטרונית שבחניון המשאיות, זה שליד תחנת הרכבת, ההוא שנוסעים לתחנת הרכבת, עושים סיבוב פרסה בכיכר ואז חולפים על פני חניון האוטובוסים החדש ופונים לחניון המשאיות. בכניסה יש מגדל פיקוח בגובה קבינה, אבל גם אינטרקום לאנשים רגילים כמוני. מכירה את העסק, מצלצלת באינטרקום, מבקשת להיכנס למתקן הפסולת האלקטרונית –מכולת מתכת שעברה הסבה לארגז ענק לאיסוף פסולת אלקטרונית. והנה, הפתעה!!!!! המוקדנית מסבירה לנו שהוא כבר לא שם. אה….אבל היה, לא? כן. היה. אבל עכשיו הוא בחניון האוטובוסים. "תעשי פרסה בכיכר" היא מציעה בידידותיות. אני מקללת (בלחש, ברור בלחש. אני מורה, אחרי הכל), למה שהכיכר אזלה מן המלאי וכעת מדובר לא בצומת, אלא בקומפלקס רמזורים מתוחכם כל כך, שבני תמותה כלל אינם מבינים אותו. למי שלא יודע, גמל, בהגדרה, הוא סוס שהורכב בידי וועדה, והצומת הזו, סליחה – קומפלקס הרמזורים – בפירוש הורכב בידי וועדה.
שמתי נפשנו בכפנו, נהגתי חזרה לקומפלקס, רק כדי לגלות שאין פניית פרסה (כן, זו שאמורה הייתה להוביל אותי חזרה לכיכר של הרכבת שגם בה אני אמורה לבצע פרסה. הזאתי). אז פניתי שמאלה ברמזור, רק כדי לגלות פקק לא קצר במסלול היחיד שמוביל אל הרמזור מהקניון החוצה לכיוון תחנת הדלק. בחייאת – בנאדם רוצה לעבוד במקצוע שלו – ממחזר פסולת אלקטרונית!!! טוב, כבודה עושה עיקוף עירוני למופת, דרך ז'בוטינסקי, כדי להימנע מפקק של כמה עשרות מטרים, רק כדי להגיע לאותו הרמזור מהצד של מכבי האש. מזכיר קצת את פתח תקווה ביום טוב, אבל למה ללכלך על עיר כה קורנת כמו פתח תקווה? נסעתי עד לרכבת, הסתובבתי בכיכר, פניתי ימינה לחניון האוטובוסים – אין שלט, אבל סחבק לא פראיירית. הגעתי עד הלום ואני לא אוותר! נוסעת בחניון האוטובוסים עד לצד השני, רק כדי לגלות שלא הזיזו את מיכל הפסולת האלקטרונית. אפילו לא בסנטימטר. הזיזו פשוט את הגדר בין שני החניונים והוחלט שלא לאפשר לאנשים פשוטים כמוני גישה למיכל מהצד של חניון המשאיות.
אז מה היה לנו? בהימורים הבית תמיד מנצח. עיריית הרצליה – שוב ניצחת! אבל בפעם הבאה שתזיזו לי גדרות ככה, אני אגיע לבניין העירייה עם המסך הקורץ וכמה כבלים ואני אפילו לא אכנס! הו, לא! אני לא אעמוד בתור למצלמה התרמית ואכנס ללובי הממוזג. לא! אני אשאיר את המסך הקורץ והכבלים בכניסה – און דה האוס. והחוקים העירוניים? אין לי מושג. חם לי מדי ואין לי כוח למשחקי המחבואים. עברתי לשחק במחשב.
תגובות