אני תושבת רעננה קרוב לשלושים שנה.
הגעתי לעיר לאחר שהות ממושכת בשוויץ. למדתי פיסול וציור באקדמיה לאמנות בז’נבה וגם עבדתי בשירות המדינה. קצינה בכירה לשעבר בצבא (לא פנסיונרית), פסלת, ציירת, מלמדת פיסול וציור, אשת החזקה וגננית (מלשון גינון). לוקאל פטריוטית “מורעלת”.
רעננה, התאפיינה פעם בקסם מיוחד. גם “הציוויליזציה” בה הייתה מיוחדת במינה. כאילו חו”ל.
היה בה סדר, ניקיון, טיפוח והרבה מאד חן. הייתה אחוות תושבים. המון גאווה נינוחה הייתה בציבור.
העירייה ועובדיה היו, רובם ככולם, בשירות העיר, כמו “מגוייסים” למענה ולמען תושביה.
זה מה שמשך אותי אליה: האווירה – בהא הידיעה.
גזם ברחוב ברעננה. צילום: סמדר פינק
לפני כעשרים שנה, בתקופתו של ראש העיר נחום חופרי, מתוך אהבה לעיר והמון אכפתיות, התנדבתי להיות נאמנת העיר בכל הקשור לחזותה. כמו פקחית, אבל ללא סמכויות.
“חרשתי” את העיר לאורכה ולרוחבה (הרבה בזכות הטיולים הארוכים עם כלבתי הנאמנה) ומצאתי את עצמי בקשר הדוק עם המוקד העירוני ועם בעלי תפקידים בעירייה, הכול לשם תיקון ליקויים ומפגעים שנקרו בדרכי. לרוב הייתה הקשבה והיה תיקון. לא תמיד, אבל זה די מובן, אין 100%.
היום, כשאפשר להיעזר בתמונות, הרי זה אידיאלי, לדעתי, כאמצעי להמחשה. לכן אני מאוד מקפידה לצלם ואפילו להסביר את הנראה בתמונות.
אבל מאז שראש העיר חיים ברוידא נבחר לתפקידו, ואפילו קצת קודם, אני מבחינה, לצערי, בהתדרדרות של העיר למקום שמציב אותה באופן די בולט, בשורה אחת עם עוד ערים בארץ.
היא איבדה כמעט את כל מה שאיפיין אותה, למרות שרבים יאמרו כי שמה הולך (עדיין) לפניה, והכל נפלא. אז זהו – שממש לא. לדעתי. ועל כך אני כותבת שנים.
הסיבה נעוצה דווקא בעובדה שהיום, שלא כבעבר, העירייה נהייתה “עצלה”. התהפכו היוצרות. היא עובדת כמו חברת ניהול. מדרבנת ומעודדת את התושבים להודיע על ליקויים, אחרת, אפילו עניינים בולטים שמול העיניים, פעמים רבות אינם מטופלים. על אחת כמה וכמה עניינים נסתרים… ומה שמודיעים לעירייה – גם הוא לעיתים אינו מטופל.
אין בעיקר את ה”עיניים” של בעלי התפקידים בעירייה, במטרה לחפש את מה שטעון תיקון, או את מה שנחוץ לשפר ולעשות, ולא מתוך אילוץ או “קריאת השכמה” מהמוקד.
הזנחה ברחוב ברעננה. צילום: סמדר פינק
היום אני כותבת בפורום התושבים, כמעט כדיווח שבועי, תחת הכותרת: “העלאת המודעות למקום שבו אנו חיים”. כדי שהתושבים יידעו קצת יותר ממה שהם רואים בעצמם.
בסופו של דבר, המודעות והאכפתיות האישית לנעשה, מיטיבות עם כולנו כחברה, כעיר וכמדינה.
אני יודעת שגם בעירייה, קוראים ונעזרים בדבריי ובתמונותיי. לעיתים מתקנים, אבל לרוב, ממש לא.
סמדר פינק. צילום: פרטי
את כל כך צודקת, ישנם דברים שמובן מאליו שהעיריה צריכה לטפל בהם ללא פניה של התושבים אבל לצערי העיריה באמת רינה יוזמת אלא ממתינה לתלונה על מנת לטפל וגם אז הטיפול לוקח יותר זמן מהנדרש.