שרון קניאל רובינשטיין, מורה בבית ספר יסודי, כבר הכינה את הטרנינג, הציבה את המחשב מול קיר בגוונים נייטרלים, עשתה שופינג, שאבה את כל היצירות במקסטוק והצטיידה בנייר טואלט לסגר שלישי. אבל אז, ברגע האחרון, הכל השתנה

כל תושבי השרון (חוץ ממני) כבר עשו בינג' על סדרת המופת "סיפורה של מורה" – מורה אחת שחצתה את הקווים כדי להצטרף לארץ בה מאשימים מורים בכל מחדל אפשרי, מורים שחלילה טועים באיזו מילה, עולים על המוקד ורק השבוע המורה המסכנה שחשבה שהמצלמה בזום סגורה והתפשטה בחדר השינה – חטפה תלונה היישר למשרד החינוך.

איך אמרה קולגה? כבר הכנתי את עצמי נפשית לזום. פייר, קיוויתי ללמד מהבית, להריץ מכונת כביסה בין שיעורים, הטבליה במדיח כבר במצב "הכנס" והר הכביסה הפך להר הבית – ממלא את הספה, מצפה ליום שאחפור בו שוחות. הסתגלנו – בחוץ חובטים בנו, בבית אני עובדת במשרה נוספת – אינסטלטורית/ חשמלאית/ מעצבת פנים/ מנקה – הכל לעת מצוא. הבעיה היא שאין מספיק עת למצוא.

כבר בניתי בראש ארמונות מאבקת כביסה, עוגות קצפת מסיליט בנג ודמיינתי איך הבית שלי הופך לדוגמה ומופת לעיצוב פנים. מפה לשם, אין לתאר את מפח הנפש שהסגר הזה הסב לי. אני רוצה להתלונן לשירות הלקוחות של משרד הבריאות, למנכ"ל ולמנהלת הסגר, ד"ר שרון אלרועי-פרייס (שם יפה יש לה), מה נסגר איתכם? קודם אומרים סגר, נשמנו לרווחה, סופסוף אפשר לצבוע את המטבח בגוון כחול-טורקיז ענתיקה. אחר כך אומרים בלי צהרון, בשביל "התחושה" של סגר. מה זאת אומרת תחושה של סגר? ממתי שולחים את העובדות הכי חלשות במשק, עובדות הצהרונים בגנים, לחל"ת – והכל בשביל תחושה? הצטיידתי בנבוט ותחבושת – כדי לחבוט בדביל (זו לא אישה, זה בטוח) שלא רואה נשים ממטר ומעמיס לי את הילדה באמצע הצבע במטבח, ותחבושת בשביל לסתום לו את הפה. הוא עבר כל גבול – אז גם אני. טוב, מישהו שם תפס את עצמו וביטל את הקשקוש הזה ואני אפסנתי את הנבוט עד לפעם הבאה.

אחר כך נהיה כל הרעש בכנסת, הרצאות על נזקים נפשיים לטווח הבינוני והארוך – וגם שם מישהו הבין שאין אפשר לאכול את העוגה בלי לעלות במשקל – ולכן כמובן שהחזירו את כולם ברגע האחרון. כרגיל וזה. איזה רגיל איזה? אפסנתי חזרה את הצבע על המדף, הטבעתי את יגוני בעוגה ובפסטה שק', חברה יקרה, הביאה לי היום (כן מאמי, העוגה חוסלה חיש קל ונשאר לנו מקרר שלם לאכול פלאס התירס שהבאת. בזכותך התרחבתי ועכשיו אני אימפריה).

פעם פעם היו ימים – איפה הזמנים היפים של פברואר?! הייתי אז רזה, ראש הממשלה הכריז על מגיפה בטלוויזיה ולמחרת כבר היה סגר. היום יש סגר רק בקניונים ובחנויות, בתי הספר והצהרונים פתוחים – אבל רק בערים ירוקות וצהובות. זוכרים את שיהיה לכם יום כתום? נראה לי לגמרי לגיטימי לאחל עכשיו. אני כל היום עוקבת אחרי הרמזורים בערי השרון, מתעדכנת בזמן אמת ומחשבת מתי בדיוק יסגרו ומה, אם בכלל יפתח אי פעם. כל הסופשבוע והבוקר הוקדשו לסידורים אחרונים. והנה זה בא: "כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן של וולט" (הקרדיט ליותם בקר, משורר פייסבוק וטוקבקיסט).

אין על עיריות השרון שהצליחו לשנות את חוקי הרמזור ככה שהרצליה נשארה צהוב זוהר ורמת השרון צהוב בננה בהיר עם נגיעות תפוח. אני חושבת שיש לנו מנהיגים מלאי חן, זוהר, צ'ארם – אפילו כשהם נדבקים בקורונה הם עושים את הבל יאמן עם להטוטי צבע.

אז מה היה לנו? סגר ללא סגר, קניות מרחוק, חלום העיצוב שהולך ומתרחק וחזרה לקפסולות – כי מה אני אפגוש תלמידים? אסור להתחבק, אסור לגעת, לא רואים ולא שומעים מבעד למסיכות אבל העיקר לומדים בבית הספר. אומרים שזו למידה אחרת. בחיי אחרת. באמת התלבטתי אם כבר לקנות מצות לפני שהחנויות ייסגרו, אבל במקום זה אני חוזרת לתמוך בקניה וקישוט הכיתות בבננות, לכבוד יום העצמאות. והמורים? עזבו אותי באמאש'כם, אין לי זמן לבינג'. אומרים שזו סידרה מדהימה, אבל מישהו כאן ממש חייב לתכנן מעכשיו לעכשיו למידה, אחרת.

שיהיה לכם יום… נפלא. ורגוע.