“יש לי כרטיס לדרבי בשני, בעניין?” אלמלא הודעת הווטסאפ ששלח אליי ארז, אחד החברים הטובים שלי, ערב המשחק בין מכבי תל אביב והפועל תל אביב, מי בכלל היה חושב ללכת למשחק?

אני כאוהד הצהובים מבטן ומלידה, שבנעוריו לא החמיץ אף משחק דרבי, דווקא בשנים שבהן האדומים עם משה סיני, אלי כהן, גילי לנדאו, יוסי זאנה ואחרים היו מנצחים משחקי דרבי כדבר שבשגרה, כבר מזמן הפסקתי ללכת לאירועי ספורט בארץ. הסיבה: היעדר חוויית צפיה ואתם יודעים בגדול למה אני מתכוון.

הנסיעה לבלומפילד הייתה יחסית בסדר במונחים של זמן הגעה לחניון של מתחם התחנה. דווקא ההליכה הרגלית הייתה מרגשת במידה מסוימת הודות לבתי הקפה והברים באזור מתחם התיאטרון ונגה שהיו גדושים באוהדים צהובים שאלתרו פרלמנטים שדסקסו איזה הרכב כדאי לאיביץ’ להעלות ומה תהיה התוצאה הסופית. אפילו הכניסה לאצטדיון עברה בקלות אבל הרגע שבו סיימתי לטפס את גרם המדרגות אל כניסה 20 בשער 13 היה הרגע שבו הבנתי שאני נמצא באירוע ספורט בישראל או במילים אחרות, אתה לא לקוח ולא נעליים. בחרת להגיע למשחק? זבש”ך. זה אומר שחלילה, הקבוצה המארחת לא תציב דייל/ת שיכוונו אותך אל מושבך ובאופן לא מפתיע, כשתפלס את דרכך אל המושב המסומן שלך, רוב הסיכויים שתמצא אוהד ישוב עליו וזה מה שאכן קרה.

האווירה לפני שריקת הפתיחה הייתה חמה וכמה מתסכל היה לראות מעברו השני של האצטדיון את שני מפלסיו בצבעי כחול וצהוב הודות לשכמיות שחולקו לאוהדים. מה? אוהדי מכבי תל אביב שישבו ממול הם אוהדים פחות מושבעים של הקבוצה? ממש לא! במכבי תל אביב פשוט החליטו לחסוך כמה שקלים וחילקו שכמיות רק לאוהדים שיישבו מול עמדת השידור כדי שהמראה יצטלם טוב יותר בטלוויזיה. לזה אני קורא “הגישה הישראלית”.

יציע אוהדי מכבי תל אביב. צילום רון ברבש

בפעם הבאה שתצפו בשידור של משחק מחו”ל, שימו לב איך גרמי המדרגות ביציעים נותרים פנויים וריקים לכל אורך המשחק. בפעם הבאה שתצפו בשידור של משחק בארץ השוו את מה שראיתם למשחק בחו”ל למצב של גרמי המדרגות בארץ. אחד הגורמים להיעדר חוויית צפייה באירוע ספורט בארץ היא התפלחות של צופים והכנסה של אוהדים מעבר לקיבולת היציעים. עבורי ועבור רבים כמוני, לצפות במשחק בעמידה במקום בישיבה זה לא מהנה בכלל. מילא העמידה במרבית דקות המשחק, מה עם האווירה האלימה ביציעים? במצב אידאלי הזיכרון שהייתי אמור לקחת איתי מהמשחק אמש היה של הכדורגל היצירתי והתוסס של פארפה גויאגון או של שלושת השערים. בפועל, מה שאזכור אלו הם כמובן האבוקות הרבות שהושלכו אל כר הדשא לאחר תחילת המשחק והכדורים שנזרקו למגרש אבל בעיקר את השירה המזעזעת של אוהדי שתי הקבוצות במשך הערב. כמה שנאה, כמה גזענות!

בשורה שלפניי ישבו אב, בתחילת שנות ה-40 לחייו, כשלצידו בנו, בן ה-10 לבוש כמובן בחולצה צהובה, שקפץ לכל אורך המשחק על המושב ולא הפסיק לשיר שירי נאצה לעבר אוהדי הפועל ולסמן לעברם באצבע משולשת מבלי שהאב בכלל יפנה אל בנו וילמד אותו איך באמת צריך להתנהג בכלל ובאצטדיון כדורגל בפרט. אין מה לומר, פני האוהדים ביציעים כפני החברה הישראלית.

לפני כמה זמן ביקרתי באירוע באיצטדיון אליג’אנט שבלאס וגאס. יממה לאחר מכן קיבלתי דואר אלקטרוני מהנהלת האצטדיון ובו משוב לגבי חוויית הצפייה שלי באירוע. נשאלתי שורה ארוכה של שאלות כמו למשל לגבי אופן הגעתי אל האצטדיון, רמת האדיבות של המאבטחים והדיילים, לגבי שביעות רצוני מהשירות במזנונים ולגבי רמת המחירים של המזון והשתיה שם ועוד.

ממש הרגע סיימתי לרפרש את תיבת הדואר האלקטרוני שלי ומייל מחברת היכלי הספורט שמפעילה את אצטדיון בלומפילד טרם הגיע…

רון ברבש. צילום: פרטי