דווקא בשבוע שבו מתברר כי תושבי העיר הרצליה דירגו אותה במקום הראשון במדד איכות החיים בה, כדאי להיזכר שהיו גם ימים אחרים. “תושבי הרצליה חייבים ללמוד להתמודד עם בעיות של קליטת עלייה. יש צורך חיוני למצוא פתרון סדיר לגלות, לעליבות, לקשיי הפרנסה ומצוקת הדיור”, מבהיר הקריין בסרטון הנדיר שמצאנו בארכיון “בית ראשונים” – סרטון שצולם אי שם בתחילת שנות ה-50, במעברות של הרצליה.

הסרטון משקף בהחלט את רוח התקופה, כאשר המרואיין בו, תושב המעברות, מספר על אופי החיים שם.

בעיר התגוררו אז בפחונים, בארבע מעברות שונות:

מעברת “שביב”

בשטח שכונת שביב של היום, דרומית-מזרחית למרכז הרצליה. המעברה הוקמה בשנת 1949, במטרה לקלוט עולים חדשים שהגיעו בעיקר מצפון אפריקה וממדינות אירופה. כללה בעיקר עולים מצפון אפריקה (מרוקו, תוניסיה ואלג’יריה), וכן מספר עולים ממזרח אירופה. המעברה כללה צריפים ואוהלים עם תנאים בסיסיים מאוד. פורקה בסוף שנות ה-50, כאשר חלק מהתושבים הועברו לשיכונים בשביב ובאזורים אחרים בהרצליה.

מעברת “גליל ים” (ג’לילות)

סמוך לקיבוץ גליל ים, בשטח שמדרום-מערב למרכז העיר. הוקמה ב-1949, במקביל למעברת שביב. קלטה עולים ממגוון רחב של מדינות, כולל עיראק, איראן ורומניה. בתחילה נבנו אוהלים, ובהמשך שודרגו לצריפי עץ. פורקה בשנות ה-50 המאוחרות, כאשר רוב התושבים שולבו בשיכונים בהרצליה ובקיבוץ גליל ים.

מעברת “נחלת עדה”

ממוקמת באזור שכונת נחלת עדה של היום, צפונית-מזרחית למרכז הרצליה. הוקמה בשנת 1950 כדי להקל על הצפיפות במעברות האחרות. אוכלוסייה: רוב העולים הגיעו מתימן ומעיראק. המעברה הוקמה באוהלים ובפחונים, ובהמשך נבנו מבנים קבועים יותר. המעברה התפרקה בשנות ה-60 כאשר תושביה שולבו בשכונות חדשות באזור.

מעברת “הרצליה ב'”

בסמוך לשכונת הרצליה ב’ של היום, מערבית למרכז העיר. נבנתה בתחילת שנות ה-50. שיכנה עולים ממרוקו, עיראק ורומניה. המעברה הוקמה כמעברה זמנית אך תושביה נותרו שם במשך שנים עד לבניית שיכונים. פורקה בשנות ה-60, כאשר תושביה עברו לדירות קבע.

הסרט מסתכם בנימה אופטימית שבה מדווח כי דיירי המעברות עברו למשכני קבע ב”מזרח המושבה”  – נווה עמל ושביב ובדרומה – בנווה ישראל.