ימים ספורים לאחר נפילתו של סמ”ר יואב קליין ז”ל מהרצליה בקרב בדרום לבנון, פרסם אביו, ערן קליין, פוסט אישי, כואב ונוקב תחת הכותרת “שינוי”.

יואב קליין ז”ל, בן 21 בנופלו, היה לוחם שריון בגדוד 52 של עוצבת “עקבות הברזל” 401. הוא גדל בהרצליה, התחנך בעיר, היה בוגר תיכון היובל ושיחק כדורסל בבני הרצליה. הוא הותיר אחריו את הוריו, עינת וערן, ואת אחיו עידו ותמר.

יואב ז”ל נפל בקרב בדרום לבנון. הרצליה ליוותה אותו בדרכו האחרונה בכאב גדול, עם תושבים רבים שעמדו לאורך מסלול ההלוויה ונשאו דגלי ישראל.

בפוסט שפרסם אביו לאחר נפילתו, הוא כתב על חיילים שנהרגים ונפצעים, על משפחות שנהרסות, על “תחרות הורדת ידיים” שאינה מסתיימת, ועל הצורך לשנות את חוקי המשחק – גם מול האויבים וגם בתוך החברה הישראלית.

כך כתב ערן קליין:

“שינוי
יום אחר יום אנחנו רואים את אותן תמונות קשות, חיילים נפצעים חיילים נהרגים, משפחות נהרסות ועולם כמנהגו נוהג.
אנחנו ממשיכים באותה דרך שנים על שנים כמו בתחרות הורדת ידיים שבה כל צד מנסה לכופף את הצד השני עד הניצחון המוחלט שלא מגיע.
התחרות קשה, החוקים אותם חוקים ואין דרך אחרת לנצח מבלי שהצד השני מפסיד.
אנחנו משחקים באותו משחק גם בתוך העם שלנו פנימה. צד אחד מנסה לכופף את הצד השני עד הניצחון המוחלט.
הסדקים כבר כאן והידיים הולכות להישבר.
הצבא שלנו הוא צבא חכם ויודע להסתגל ויודע וידע להתמודד עם טילים ורחפנים, יודע לעזור לחיילים שנפגעו ולמשפחות השכולות והוא ממשיך ומשתפר
אבל הצבא מוגבל. הצבא יכול להשתפר רק במסגרת חוקי הפורמט לא מעבר.
קשה לשנות חוקים של משחק. אנשים יודעים ואוהבים לעבוד במסגרת מה שמוכר להם.
שינוי הוא דבר קשה ובדכ לוקח הרבה מאד זמן.
אין לנו זמן.
המשחק הורג אותנו לאט לאט מול האויבים שלנו ופנימית מול עצמנו כחברה.
אבל שינויים יכולים לקרות גם מאד מהר.
אנחנו רואים את זה כבר עכשיו.
מהפכת ה AI מכריחה אותנו להסתגל למציאות אחרת ובמהירות.
זה לא אותו משחק, חוקי המשחק נכתבים מחדש ויוצרים משחק חדש.
לא הכל ברור, אין בטחון שמה שאנחנו עושים הוא הדבר הנכון אבל יש הבנה ברורה מאד שהעולם משתנה.
מי שלא יסתגל יצא מהמשחק.
על מנת שנוכל לשרוד כחברה אנחנו חייבים להשתנות ולשנות, אנחנו חייבים לצקת משמעות חדשה להקרבה של הבנים שלנו.
את המשחק החדש צריך לבנות בגו מתוח לא מכופף באומץ בהקרבה וויתור על האמונות הישנות שלנו.
אני רואה את כל האנשים שעוטפים אותנו היום ואני יודע שזה אפשרי. הידיים לא חייבות להישבר, צריכות רק לחבק פחות.”

הפוסט של קליין מצטרף לשורת קולות של הורים שכולים, משפחות וחברים, שמנסים בתוך האבל האישי לנסח גם שאלה ציבורית רחבה יותר: מה עושים עם המחיר הנורא, ואיך הופכים את ההקרבה של דור שלם לקריאה לתיקון ולא רק לעוד פרק במעגל הכאב.

ערן קליין מבקש לא רק להתאבל על בנו, אלא גם לעצור לרגע את האוטומט. להבין שהידיים, כלשונו, “הולכות להישבר”, ושאולי הדרך היחידה שלא להגיע לשם היא להפסיק לנסות לכופף – ולהתחיל לחבק.

יהי זכרו של סמ”ר יואב קליין ז”ל ברוך.