בתהליך האינטייק (מפגשי היכרות והערכה) חשוב לי לשמוע מהאדם שמגיע לטיפול או מההורה שרוצה שילדו יתחיל טיפול: מדוע פנה לטיפול? ומדוע דווקא עכשיו?

כאשר אני שומעת מההורים: “לילד יש קשיים חברתיים”, “אין לה כמעט חברים”, “הוא לא מבין סיטואציות חברתיות”, “היא לא נפגשת עם אף אחד אחרי הלימודים…”, יש כמה כיווני מחשבה שמולידים בהמשך כיווני עבודה בטיפול:

1. כאשר המתבגר מתחיל להיפגש איתי אני מתבוננת דרך האינטראקציה בינינו כיצד הקשיים מתבטאים ביכולות ובמיומנויות הבינאישיות שלו: קשר עין, שיחת חולין, ביטוי של רגשות וצרכים, התחשבות באחר, יכולת אמפטית ועוד.

2. כשההורים מדברים על בדידות חברתית אני מסתקרנת לבדוק איך המתבגר מרגיש לגבי זה. ישנם מתבגרים שבוחרים להיות לבד ואינם מרגישים בודדים. לעיתים קיים פער בין מה שההורים מחשיבים כבדידות חברתית לבין תחושתו ונטייתו הטבעית של המתבגר. חברה טובה אחת יכולה להוות עולם ומלואו לנערה שמתקשה חברתית, גם אם בעיניי הוריה זה לא מספיק ורצוי שיהיו לה עוד… איכות על-פני כמות.

3. אני סקרנית במיוחד לגבי דפוסים והרגלים שהתגבשו עם השנים, עקב דחייה חברתית, פגיעות ועלבונות שיכולים להוביל את המתבגר להימנע מיצירת קשרים חדשים. לעיתים קיים קושי בתחזוקת הקשרים ובנקיטת יוזמה, בעיקר סביב מעברים ושינויים (מעבר מיסודי לחטיבה, מעבר עיר/דירה/כיתה).

4. אני מבקשת מההורים וגם מהמתבגר להביא בפניי סיטואציות מהחיים ולתאר מה היה שם, איך כל הצדדים נהגו, ובאילו מחשבות ורגשות הסיטואציה הייתה מלווה. אני מנסה לקבל תמונה מפורטת ככל האפשר של התנהלות המתבגר בעיקר עם קבוצת השווים, כלומר עם בני גילו.

5. אני מנסה להתחקות אחר התנהגות אימפולסיבית אם יש כזו (המתבגר קודם כל פועל ו”שולף” ורק אחר כך חושב ומתעכב על המשמעות של מעשיו). מנסה לאתר עיוותי חשיבה שמובילים להסקת מסקנות שליליות וכוללניות, שפועלות לרעתו במרחב החברתי. למשל מחשבה מכלילה: “לכולם יש עם מי להיות ורק לי אין” או מחשבה פסימית שמנבאת את העתיד: “אף פעם לא הצלחתי להשתלב בכיתה שלי, וגם אף פעם לא אצליח” או מחשבה מגבילה ונוקשה של “צריך/חייב”: “אצלנו בשכבה זה ככה- בשביל שמישהו יסתכל לכיוון שלך, אתה חייב לפתח שרירים בחדר כושר”.

6. מוקד עבודה חשוב בטיפול הוא הערך העצמי והביטחון העצמי של המתבגר. אני רוצה לעזור לו לראות את היכולות, החוזקות והכישרונות המיוחדים שלו. להתחבר לעצמו ולדברים שאוהב לעשות, לחזק בו את התחושה שהוא שווה וראוי למערכות יחסים טובות וקרובות עם אחרים ואחרות. במובן הזה, הקשר שנוצר ביני לבינו הוא עוגן משמעותי ששופך אור על היכולות הבינאישיות שכבר קיימות בו, ואותן הוא מביא לידי ביטוי ואף מתאמן ומתרגל אותן איתי בחדר.

הדר פז. צילום: סתיו שניידר אשוח

לעיתים תהליך בקבוצה למיומנויות חברתיות יכול להועיל ואני ממליצה על כך להורים, במקביל לטיפול האישי או במקומו.

ההורים הם סוכני שינוי משמעותיים מאוד במקרים שכאלה. מעורבותם בתהליך היא חשובה ביותר. ההורים שופכים אור על מה שקורה בבית באינטראקציות עם בני ובנות המשפחה, יכולים לזהות דפוסים בינאישיים פחות רצויים, ולחשוב יחד איתי על דרכי פעולה מתאימות בשדה המשפחתי, על-מנת להוביל את המתבגר למקום מותאם יותר ואדפטיבי יותר.

הורים יקרים, שימו לב לסימנים המדאיגים אתכם. בידקו עם המתבגר מה הוא חש לגבי מצבו החברתי. אל תזניחו, זה לא הולך ונהיה טוב יותר עם השנים, כך סתם מעצמו.

אם אתם מרגישים שצריך להתעכב, לעבוד על זה, ולעשות התערבות- פנו לעזרה. קשרים בינאישיים ומיומנויות בינאישיות הם אבני יסוד משמעותיים להמשך חייו של הילד שלכם.

הדר פז- מוסמכת MA בהתמחות פסיכודרמה

טיפול נפשי באמצעות אומנויות למתבגרים ומבוגרים

קליניקה בהרצליה: 054-5797773

לאתר: https://lp.vp4.me/cp5z