לקח לי לא מעט זמן להביא את עצמי לכתיבת טור זה.

רבות הפכתי במחשבותיי על איזה נושא אכתוב הפעם. כל מחשבה שעלתה לראש לא סיפקה אותי: "את זה כבר כתבו אחרים… זה נושא משעמם… בזה אין לי מה לחדש… ועל זה אני בטח לא יודעת מספיק" נתקעתי. מחסום כתיבה.

עלה בדעתי שזהו בעצם הנושא שעליו אכתוב הפעם את הטור שלי, ואני מקווה שתתעניינו מספיק כדי להמשיך ולקרוא אותו עד סופו.

מטופלת מהעבר, בשנות ה-30 לחייה, אמרה לי פעם: "הלוואי שככה כמו שאני עכשיו זה מספיק טוב. הלוואי ולא הייתי מרגישה שאני צריכה להיות מושלמת. הלוואי והייתי לומדת להסתפק".

הפחד מהחמצה והפחד מאפשרויות טובות יותר (מה שנקרא FOMO ו-FOBO) אלו חששות שיש לכולנו, ואני פוגשת יותר ויותר מהם בשנים האחרונות בקרב מטופליי. אותה מטופלת שהזכרתי, הייתה עסוקה בכך שאין לה מנוח והיא תמיד בתחושה שיש משהו לא מושלם שמקשה עליה להרגיש מסופקת מהעבודה שלה, כך שתמיד פזלה למקומות עבודה אחרים. כך הרגישה גם בתחום הזוגיות, מערכות יחסים עם חברות, מראה חיצוני ודימוי גוף.

"תמיד יש משהו לתקן ולשפר" הייתה אומרת כמעט בכל מפגש. המחשבות והתחושות הללו דחפו אותה לעשייה, לתכנון, ולהוצאה לפועל של שינויים מרחיקי לכת באורח החיים שלה. מספר חודשים אל תוך הטיפול היא הבינה שלא משנה כמה תשנה, תשפר ותדייק- ה"מושלם" פשוט לא קיים. דווקא ההבנה הזו דחפה אותה שוב ושוב לחיפוש אחר ה"מושלם" והיא הרגישה שהיא במלחמה. נלחמת נגד עצמה.

"כנראה שמתישהו אצטרך לקבל את זה שתמיד ארגיש ככה, שזה אף פעם לא יהיה מספיק ואף פעם לא הכי טוב, ואף פעם לא מושלם… זה מדכא אותי". הסכמתי איתה שזה אכן מדכא, ואפילו מאוד. והצעתי שניתן לתחושות המדכדכות האלה מקום, ונתאבל.

היא התאבלה במשך הרבה זמן על מה שהיה ולא יהיה, על מה שישנו וכנראה אף פעם לא ישתנה, התאבלה על אירועים וחוויות בחייה שאין לה עליהם שום שליטה. ובעיקר התאבלה על המציאות שמורכבת מגוונים אפורים ואין בה דברים מושלמים, אולי רק שלמים.

אני זוכרת פגישות בהן התבדחנו שאנחנו "יושבות שבעה" על החיים המושלמים שעליהם פינטזה, והצחוק נמהל בדמעות ובכאב, ושוב עלה הצחוק וגם הכעס על כל אותם ספרים ושירים וסרטים שמבטיחים לנו חיים מושלמים.

הדר פז. צילום: סתיו שניידר אשוח

בני אדם נוטים לעבור בין שתי עמדות או צורות חשיבה: אחת סוערת וקיצונית, והשנייה יותר רגועה ומאוזנת. בתחילת החיים אנחנו בעמדה הראשונית הסוערת. התינוק עובר בהדרגה מעמדה זו שמפצלת בין "טוב" ל"רע" לעמדה בשלה יותר שבה הוא תופס את העולם, את הוריו וגם את עצמו כדבר מורכב.

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין טבעה את המושג: העמדה הדפרסיבית (הדיכאונית) בהתייחס לעמדה הבשלה יותר. בעמדה זו אנו מודעים למורכבות שבחיים, הכוללת גם טוב וגם רע. החיים יכולים להיות יפים וטובים, אבל באותה העת יש בהם קשיים רבים, כאבים, והם תמיד מסתיימים במוות.

כאנשים בוגרים אנחנו מסוגלים לראות ולקבל (לעיתים בעצב גדול) שבכל דבר יש יתרון וחסרון, ולהצטער על כך שאין פתרונות קסם מושלמים, ובאותה נשימה להיות אופטימיים לגבי העתיד ולא לאבד תקווה. ההבנה הכואבת שהטוב והמושלם יכול להיות באותו הזמן גם רע ומתסכל, מקדמים את היכולת שלנו לעשות אינטגרציה (שילוב ומיזוג) בין קצוות. לא שחור או לבן אלא עירבוב של הקצוות שיוצר הרבה גוונים אפורים…

המעבר לעמדה הדיכאונית הוא לא עניין של מה בכך והוא כרוך בתהליך של אֵבֶל והשלמה עם ה"לא מושלם". המעבר הזה הכרחי לגיבוש נפש בריאה ומתפקדת, ואנו ממשיכים לעבור אותו ולהתמודד עם ההשלכות שלו רוב חיינו.

זוהי השלמה עם מציאות שבה אין רע מוחלט או טוב מוחלט, וגם אנחנו עצמנו לא יכולים להיות או זה או זה. השלמה וקבלה של העמדה הדיכאונית עשויה לשחרר אותנו מפנטזיות וציפיות שדברים יסתדרו לנו ב-100%.

בחזרה לאותה מטופלת שכעבור חצי שנה חשה הטבה כללית ובחרה לסיים את הטיפול, שהיה משמעותי מאוד עבורה. ידענו והרגשנו שיש עוד דרך לעשות, ותוצאות הטיפול ודאי לא מושלמות.

וגם הטור הזה הגיע אל סופו… שלם ומשמעותי, אך ודאי שלא מושלם.

*הסיפור מוצג בהשראת סיפורי מטופלים. כל הפרטים המזוהים שונו- על מנת להבטיח שמירה מלאה על פרטיותם.

הדר פז- מוסמכת MA בהתמחות פסיכודרמה

טיפול נפשי באמצעות אומנויות למתבגרים ומבוגרים

קליניקה בהרצליה: 054-5797773

לאתר: https://lp.vp4.me/cp5z