משפחתו הגרעינית של יהודה גיל בתקופת השואה שרדה את התופת, אבל משפחתו המורחבת נרצחה. יהודה מספר על הדרך שעשה מהיותו ילד ברומניה עד עבודה במערכת הביטחון ומסביר כיצד בחר להתמודד עם הזיכרונות מתקופת השואה

שרון יונתן

"אנחנו מתגעגעים מאוד לנכדים שלנו ואנחנו רואים אותם בתקופה האחרונה דרך המחשב. זה קשה אבל זה מה שיש והעיקר שנעבור את זה", כך אמר השבוע יהודה גיל מרמת השרון בן 91, רגע לפני שהחל לספר לי את סיפורו כניצול שואה.

יהודה נולד באזור מרמרוש שבצפון מזרח רומניה. "אז זה היה שייך להונגריה ולמזלנו, כשהייתי בן 5, משפחתי עברה לצד הרומני וכך חיינו ניצלו. חיינו אמנם תחת משטר דיקטטורי אבל לא שלחו את היהודים למחנות הריכוז. היינו בעיריית שכוחת אל וזה מה שעזר הלנו. תמיד היה החשש שישלחו אותנו לרכבות אבל למזלנו זה לא קרה".

ליהודה היה אח קטן ממנו ושני אחים גדולים ממנו. "את אחי הגדול אבא הצליח לשלוח לארץ בשנת 1941 לפני פסח. הייתה תנועה של אוניות קטנות מרומניה לאיסטנבול ומשם ברכבת לארץ. אני הגעתי לארץ בשנת 1944, כשהייתי בן 15 וחצי, בלי המשפחה ועם ילדים נוספים. אני זוכר שעזבתי הכל תוך רבע ובקושי הצלחתי להיפרד מההורים שלי". אביו של יהודה נפטר וכל משפחתו המורחבת הושמדה בשואה. "להוריי היו המון אחים ואחיות. אז משפחות של 8 עד 12 ילדים זה לא היה משהו יוצא דופן. כל הדודים שלי וילדיהם נרצחו במחנות הריכוז ובצעדת המוות. איבדתי למעשה בשואה את כל משפחתי המורחבת".

 אמו ושני אחיו הנותרים עלו לארץ בדצמבר 1944 אחרי שהייה של מספר חודשים במחנות ריכוז בקפריסין. "כשהם הגיעו אני כבר הייתי בן 17 וחצי בקורס מ"ר", משחזר יהודה וממשיך: "באוגוסט 1947 הייתי בין מפקדי הכח הראשונים של הפלמ"ח בחטיבת הנגב ושם נלחמתי את כל מלחמת השחרור בה גם נפצעתי".

את אשתו שושנה הכיר בגיל צעיר במועדון הפלמ"ח בת"א ולאחר כשנה וחצי, כשהיה בגיל 21, השניים נישאו. לבני הזוג שתי בנות, 7 נכדים (3 מהם ברמת השרון), 6 נינים. בסוף שנות השישים עברו יהודה ושושנה מתל אביב לרמת השרון, בה מתגוררים עד היום. יהודה לא יכול לפרט במה עסק ורק אמר: "עבדתי במערכת הביטחון הרבה שנים בחוץ לארץ".

ההתמודדות דרך כתיבת הזיכרונות

יהודה מספר שההתמודדות עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה קשה לו. "ביום הזה אני לא יכול לראות את כל הסרטים שמציגים את השואה. אני שומר על היום הזה ומדליק נר, אסור לשכוח את היום הזה כי שישה מיליון יהודים הושמדו".

יהודה החל בצעירותו לכתוב את זיכרונותיו, אך בשל עבודתו במערכת הביטחון נאלץ להפסיק. "כתבתי את הזיכרונות עד שהתחלתי לעבוד במערכת. פשוט תיארתי את כל תקופת השואה כילד צעיר שלא היה מודע לסכנות". לאחר שפרש מעבודתו המשיך בכך: "אחרי שפרשתי היה לי קשה יותר לכתוב זאת, לחזור להכל מחדש, זה לא היה לי קל. סיפרתי לבנות שלי ולנכדים שלי כל מה שעברתי בשואה, את כל המראות ולא הסתרתי מהם כלום. הבנות אמרו לי להמשיך לכתוב ולא רציתי אז הן הציעו שאקליט הכל בטייפ מנהלים. אחרי סיימתי להקליט במשך תקופה, התיישבי על המחשב ובמשך כמעט שלוש שנים הדפסתי יותר מ-700 עמודים. ערכנו מזה ספר שהוא למעשה הסיפור שלי אבל זה היה מיועד רק בשביל המשפחה, ידידים וחברים. נתתי את הספר גם לבית הפלמ"ח ומוזיאון השואה".

יהודה מספר איך הוא ואשתו מתמודדים עם תקופת הקורונה: "זה לא פשוט כי אנחנו לא יוצאים הבית. הנכדים שלי, שהם כבר סטודנטים, דואגים לנו. הם קונים לנו כל מה שאנחנו צריכים ושמים לנו ליד הדלת בבית. זאת תקופה קשה אבל אנחנו נעבור אותה".


להצטרפות לקבוצות הוואצאפ של "שרון און ליין"

קבוצת רעננה לחץ כאן

קבוצת הרצליה לחץ כאן

קבוצת רמת השרון לחץ כאן

קבוצת כפר סבא לחץ כאן

קבוצת כפר שמריהו לחץ כאן

לדף הפייסבוק של "שרון און לייין" לחץ כאן

לעמוד האינסטגרם של "שרון און ליין" לחץ כאן