שרון קניאל רובינשטיין, מורה בבית ספר יסודי, מסיימת (בקושי) את שנת הלימודים וצולעת לזרוק קוביות בקזינו בלאס וגאס (ברור טסה…טסה לקניון ומדמיינת חו"ל)

לפני שבוע וחצי היינו בדיוק שלושה ימים מסיום שנת הלימודים. נשבעת לכם התפללתי חזק הפעם שיסתיים בול בזמן. מה אכפת לי אני מאיזו מחלה בקטנות? שתיקח אותי ככה כמה ימים לסוף השנה, אנוח בבית, אתפטר מהחובה להגיע לבית הספר ולבצע פרידות על פרידות. אני לא אוהבת להיפרד. אממה, באה הקורונה וסידרה לנו משחק חדש: מי שמגיע עד סוף השנה מנצח. בדרך נפלו אחד אחד בתי ספר סביבנו: קודם "זיו" ברעננה, אחר כך "אריאל", אבל אני לא באמת מכירה אותם ולכן זה "רחוק" ממני. עד שאחד הילדים שלנו נכנס לבידוד כי אחיו לומד בבית ספר או בגן שנכנס לבידוד. אולי אני לא מכירה, אבל בסופו של דבר – זה מגיע אל כולנו. מילא מחלה בקטנות ככה – שפעת, צינון, אבל מדובר בקורונה. מחלה לא ידועה, שגם הסימפטומים שלה אינם ידועים, לטווח לא ידוע של זמן – מעדיפה סיום רגיל לגמרי, עם כל הטישו.

איך אמרה קולגה? אני מרגישה כמו ברולטה רוסית.

ובינתיים השתתפתי בחזרות של כיתה ו'3, רק כדי ללוות למזכירות תלמידה שקיבלה מכה ממוט של דגל ישראל בראש, במצעד דגלים. היא כיסתה את מקום הפגיעה בידה. לא משהו ממש רציני, אבל בדקתי איתה כמה זה שתיים כפול שתיים. "ארבע", ענתה. אמרתי לה שההיגיון המתמטי שלה ללא עוררין. ליתר ביטחון שאלתי אותה שאלה מילולית: "אם בחנות מכולת כל עקרב עולה שני שקלים ואני קונה חמישה, כמה אשלם?" "עשרה שקלים" היא ענתה. כאן כבר נכנסתי ללחץ: "לא נכון! ממתי קונים עקרבים במכולת? יש לך בעיה בחשיבה הגיונית!" היא צחקה. נראה לי שהיא תהיה בסדר. גנים בהרצליה התחילו להיסגר. לחץ. זה לא הגן של הבת שלי, אבל זה בהחלט גן של ילדים אחרים, כולל הגן של השנה שעברה.

נפרדתי יפה מכל הכיתות שלי, פעילויות סופשנה, סיכומים, החזרת ספרים, פינוי תאים. המסכה עליי רצוף חמש שעות. לא מורידה אותה, אלא כדי לשתות. הסנטר והאף בדרך לקוסמטיקאית מרוב חום ולחות, אבל אין לדעת מתי אצליח להגיע אליה (שרית – צריכות לקבוע!). לוקחת הביתה כל יום את קלמר המורה ואת החפצים האישיים. אולי מחר יסגרו גם אותנו? העתיד נראה מעורפל. סיימנו להכין תעודות. באיזה חור בתוף האקדח טעון קליע? לא ידוע.  לכו תדעו מאיפה תגיע ההדבקה הבאה.

מפה לשם, הגענו בשלום ליום התעודות, חילקנו ויצאנו לחופש. בבית התרוצצתי לכל הכיוונים עם מיליון משימות. למחרת הייתי סמרטוט ממש, עייפות קשה השתלטה עליי – המתח והתשישות רבו עלי ביחד ולא הצליחו להחליט מי מנצח. בחמישי בבוקר עוד הספקתי ללכת לסידורים, להחליק על מים שהיו על רצפה, לדפוק שפגט אולימפי (וכאבים לא נורמליים ברצועה האחורית) ובצהריים לצאת עם צוות בית הספר לטיול הפתעה, שהכינה המנהלת התותחית בשושו. במקום המון אירועים קטנים (הרצאה, הצגה, ערב צוות ועוד זוטות) הוחלט על חוויה ענקית אחת שסדר גודל ההשקעה בה נראה כמו טיול מיליון דולר – קייאקים, סיור ג'יפים, כיבוד ומסעדה. צלעתי הביתה באמצע הלילה, מרוצה, עייפה וחשתי שהתמזל מזלי להשתייך לצוות מורים כזה נפלא ומנהלת כה אכפתית.

בשישי עוד דיווחי קורונה, אזכרה או שתיים (במשפחה שלי מאחדים שמחות כאלו יחד, בייחוד כשהדוד שלי קבור בפנטהאוז בירקונים וסבתא שלי בדירת גן), קפה וקורונה בבית קפה בפתח תקווה, קניות והופ – בית הספר הקודם שלי נסגר וכל הצוות בבידוד. כמו לקפוץ על אבנים בנחל ולגלות שמישהו דרך על אבן שהרגע קפצתי ממנה ונפל למים. יותר מזה – בדרך כלל, כמו כל מורה עם משפחה שזקוקה נואשות למשכורת הנוספת, אני עובדת בבית הספר של החופש הגדול. השנה, לא היה מקום בבית הספר שלי, וגם לא בבית הספר הקודם שלי. אך מזל הוא שלא הלכתי לעבוד. לא רק העייפות, אלא הסיכוי להיפגש עם חולה מאומת לא ממש קסם לי, והסיכוי בבתי הספר עולה. זה לא עניין של מסיכות. כך או כך מכניסים את כולם לבידוד עד לבירור. אשכרה רולטה רוסית. הפעם שמחתי שבהגרלה הזו לא עליתי בגורל. בריאות לכולנו!