ציונה עיראקי, אמו של רועי יעיש ז"ל מהרצליה, שנהרג במלחמת לבנון השניה, מספרת על הגעגוע והכאב האין סופי, על הקושי של זיכרון בתקופת הקורונה ומצרפת שיר שכתב רועי

רועי, ילד אהוב שלי.

יום הזיכרון ה-14 בצעדי ענק אלינו מתקרב והלב מתכווץ מכאב. שוב תישמע הצפירה שתפלח בלב. רק שהפעם הכאב עוד יותר כואב. לא יערכו טקסים ולא נגיע לקברים. לא אוכל להתחבק עם הילדים ולא עם הנכדים. בצל הנגיף שאפילו את שמו קשה לי להגיד. לבד בבית אתייחד עם כאבי.

אז לך רועי שלי רוצה להגיד, הגעגוע גדול והכאב קשה מנשוא. וכל הקלישאות שהזמן מרפא הן שטויות. איך אפשר לשכוח את שמחת החיים שלך, את החיוך הממיס שלך, את חיבוק הדוב שלך. תמיד היית הראשון לעזור.

רק ביום שישי האחרון הייתי ברעננה במקום מסוים ופגשתי אדם שעבד איתך אז. הוא כל כך היה נרגש, הוא קרא לך ילד של אהבה ושמחה. הוא סיפר לי סיפור, איך השכנת שלום בין שני חברים בעבודה. עיניי התמלאו דמעות על ההחמצה הגדולה.

רועי כתב שירים וסיפורים ואני רוצה להוסיף כאן את אחד השירים שמתאים לרוח התקופה. הוא נקרא "אנשים": "חבל שהמדינה מתדרדרת במדרון, אנשים הולכים לאיבוד בין ההמון, מאבדים עצמם ושוכחים,  שאתה אני ואת ילדים של אלוקים, ורק בשעת משבר אנחנו נזכרים, עכשיו זה הזמן להתלכד, לאהוב לחבק ולא להיאבד, למצוא אנשים טובים באמצע הדרך, ולגלות שבכולם יש הרבה יותר ערך".

ילד אהוב שלי, אקיים את הבטחתי. כל עוד נשמתי באפי לא אפסיק אותך להנציח בתוך ליבי ונשמתי.

אוהבת אמא 

רועי יעיש
רועי יעיש ז"ל מספר ימים לפני מותו. שמחת חיים וחיוך שממיס

להצטרפות לקבוצות הוואצאפ של "שרון און ליין"

קבוצת רעננה לחץ כאן

קבוצת הרצליה לחץ כאן

קבוצת רמת השרון לחץ כאן

קבוצת כפר סבא לחץ כאן

קבוצת כפר שמריהו לחץ כאן

לדף הפייסבוק של "שרון און לייין" לחץ כאן

לעמוד האינסטגרם של "שרון און ליין" לחץ כאן