מאיר דורון, אבא שלי. היה קצין תותחנים, סגן מפקד החיל. הוא היה המנכ"ל הראשון של מועצת רמת השרון, בתקופתו של משה ורבין, כאשר רמת השרון עדיין הייתה מושבה. הוא היה מנכ"ל עיריית תל אביב, בתקופה של שלמה להט (צ'י'ץ) ושל רוני מילוא. סגן ראש עיריית רמת השרון, של איציק רוכברגר, תפקיד בו כיהן עד ליום מותו.

עשר שנים כבר חלפו מאז הלך אבי לעולמו. התקופה היא ארוכה, אבל נדמה לי שחלפה כהרף עין. בהספדים שנשאתי מעל קברו, ב- 22 במאי 2011, ניסיתי לגולל את קורות חייו הענפים, המקומות הרבים בהם הוא נשא בתפקידים חשובים, והאנשים הרבים בהם הוא נגע.

אלפים הגיעו אז, כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה. כל הכבישים המובילים לבית העלמין נחסמו. גם אנחנו, המשפחה, שהכרנו את ההיסטוריה שלו ואת הקשרים הרבים שיצר עם אנשים, נדהמנו מעוצמת האהבה, ומכמות האנשים שבאה להיפרד ממנו.

כמובן שעבורנו, אבא תמיד היה ותמיד יהיה חלק מאיתנו. אנחנו לא צריכים את האזכרה שאנו מקיימים בכל שנה כדי לזכור אותו ולחשוב עליו. אבל בעשור שעבר מאז נפרדנו, מדהים היה להיווכח, כמה השפעה הייתה לו על אנשים אחרים.

במהלך עבודתי כמנכ"ל אגודת הספורט בעיר, אני נפגש לא אחת עם אנשים שהיו עם אבי, כאשר היה בתפקידיו השונים בעירייה או בעיריית תל אביב, כולל כמובן סגן ראש העירייה, כאן ברמת השרון. בדרך כלל נהוג, שכשמישהו שואל אותך על אביך, אתה מספר לו פרטים ומעלה זיכרונות. במקרה של אבא, זה שונה לגמרי. בכל פעם שאני נפגש עם מישהו, ששומע שאני הבן של מאיר דורון. הוא מתחיל לספר לי, על ההיכרות שהייתה לו עם אבי, על הדברים שעשו ביחד, על פרויקטים או אירועים שביצעו ביחד. תמיד זה מתחיל במשפט: "איזה אדם נדיר היה אביך, כבר לא רואים אנשים כאלו היום".

מאיר דורון ז"ל ואשתו נימה

כמובן שהכרתי את אבי יותר טוב מכל האנשים שפגשו אותו ועברו עמו כברת דרך. אני הכרתי היטב את כל המקומות שעבר, ואת כל התפקידים שביצע במהלך חייו, אבל אני נפעם בכל פעם מחדש, לאחר שיחה כזו. כמה השפעה הייתה לאבא על אנשים, כמה הוא נגע לליבם. ידעתי שרבים העריכו אותו על יכולותיו המקצועיות, על מוסר העבודה הבלתי מתפשר שלו, על הנכונות לעבוד יום ולילה, ככל שצריך. על הזיכרון הפנומנלי שלו, הוא ידע מה קורה בכל רחוב ובכל סמטה, גם ברמת השרון, וגם בתפקידו כמנכ"ל עיריית תל אביב. הוא הכיר כל דייר בכל מקום, וידע איפה נמצאת כל מנורת רחוב שנשרפה.

את כל אלו ידעתי, הערכתי והערצתי אותו על כך. לכן גם היה ברור לי, בשיחות עם אנשים, שהם יאמרו לי איזה איש מקצוע, מנהל נהדר, היה אבי. לא תיארתי לעצמי, איזה קשר אישי, אנושי, ידע אבי ליצור עם אנשים. רוב זמן השיחות שלי עם אנשים, הם רק סיפרו לי, על ההיבט האנושי של העבודה מולו, איך הוא סייע להם אישית, איך הוא היה קשוב לצרכים שלהם, איך הוא עשה מעל ומעבר, כדי לסייע להם במצוקתם.

אנשים חזרו ואמרו לי, שעבורם אבא, לא היה איש ציבור, אליו הם פנו לעזרה, אלא איש, אדם, ממנו הם ביקשו להבין את מצוקתם. המילה "מענטש" חזרה שוב ושוב, בכל שיחה, עם כל אחד. כולם סיפרו לי, שמותו גרם להם הרגשה של אובדן אישי. שהם הרגישו שבן משפחה שלהם הלך לעולמו.

ואני כבר עשור, רק מקשיב, רק לומד להכיר, לומד לדעת. שאבא שלי, שתמיד חשבתי וידעתי, שהיה קצין מצטיין בצבא, ומנהל מוכשר ומוערך בשלטון המקומי. היה למעשה הרבה יותר מכך. הוא היה "אבא" להרבה מאד אנשים, חלקם זרים שמעולם לא הכרתי. הוא היה גורם משמעותי, בחייהם של אנשים רבים ומשפחות, שמעולם לא פגשתי. אדם שאנשים רבים כל כך אהבו והעריכו. למדתי שהוא חסר לא רק לנו, למשפחה שלו, אלא "למשפחה" שהוא יצר עם כמעט כל מי שהוא הכיר.

ומעל לכל למדתי שמכל התפקידים שביצע, מכל המקומות בהם הוא עבר, מכל התארים והדרגות שהיו לו, הוא קודם כל, ולפני הכל היה בן אדם.