בשעה טובה, לאחר עבודה מאומצת ושיתוף פעולה עם העירייה, ועדת הכספים אישרה את התקציב הראשוני להקמת בית הכנסת לקהילת אלון ונבון בהרצליה הירוקה. מדובר בבשורה משמחת עבור מאות משפחות שעבורן זהו מקום תפילה, מפגש וקהילתיות – חלק בלתי נפרד מהמרקם של חיינו כאן.

עד היום בית הכנסת הקיים שהה בתוך תיכון היובל וסיפק מענה לכל הצרכים הדתיים של השכונה שהיו מעוניינים בכך. כעת הוא יוקם בסמוך אליו, במבנה ראוי ומכבד לכל.

אבל בזמן שאנחנו מתקדמים, בקבוצות הוואצאפ בהרצליה הירוקה צצים קולות אחרים: התנגדויות, האשמות, “הדתה”, “עוד בית כנסת” – ואפילו הכפשות אישיות נגד הרב שלנו, שמוביל את הקהילה הגדולה.

כמו מתנ”ס או ספרייה

אז בואו נשים את הדברים על השולחן: למה מתנ”ס מפואר יכול להיקרא “מטאור” ומיד מתקבל כמובן מאליו, אבל ברגע שמדובר בבית כנסת – זה מסמן לחלק מהאנשים “דת”, “הדתה” או “חרדיות”? בית הכנסת אינו סמל של כפייה, אלא של קהילה. כמו מתנ”ס, כמו ספרייה, כמו מגרש ספורט – הוא נותן שירות לציבור, רק בתחומים אחרים.

הטיעון על “ריבוי בתי כנסת” נשמע יפה, אבל האמת היא שהקהילה שלנו גדלה, הצרכים משתנים, ויש מקום גם לתרבות, גם לספורט וגם לרוח. הקצאה לבית כנסת אינה שוללת השקעה בתחומים אחרים – היא משלימה אותם.

הקהילה הישראלית היא פסיפס של זהויות. מי שמתנגד אוטומטית למוסד דתי מתוך פחד מהדתה – מוותר על האפשרות לחיות באמת בחברה מגוונת, ומעדיף מרחב סטרילי שבו כולם צריכים לחשוב ולהרגיש אותו דבר.

אבל, חשוב להגיד: מרחב כזה הוא לא פלורליסטי – הוא פשוט חד-צדדי.

בית הכנסת שלנו לא בא להמיר, לא בא לכפות, לא בא להרחיק. הוא בא לקרב.

מרכז קהילתי מטאור בהרצליה, עם הפודטראק בכניסה הראשית. צילום: שרון אונליין

גם לרוח יש מקום

ואם יש מי שמרגיש מאוים ממבנה אחד שבו אנשים יתפללו שלוש פעמים ביום – אולי הבעיה היא לא בבית הכנסת, אלא בחוסר היכולת לקבל שגם לרוח יש מקום במרחב הציבורי שלנו

• אבי זיתן הוא מומחה לשיווק ואסטרטגיה. חבר קהילת אלון, תושב הרצליה הירוקה המערבית ומתפלל בבית הכנסת