פגישה ראשונה. היא מתיישבת מולי בשפת גוף סגורה, והפנים שלה זועפות. אני מדמיינת שאני שומעת את הלב שלה פועם חזק ומהר, ורואה איך המחשבות מתרוצצות בראש במהירות גבוהה.
איך מתחילים כך פגישה ראשונה?
איילת (שם בדוי) היא נערה בת 14, חיננית מאוד וחדה בלשונה. לפני כשנה התחילה טיפול פסיכולוגי וסירבה להמשיך אותו לאחר 3 פגישות. הפעם ההורים שלה הצהירו שהם לא מוותרים ואיילת "הוכרחה" להתחיל אצלי טיפול.
איילת: "באתי כי ההורים שלי הכריחו אותי לבוא. הם חושבים שיש לי בעיה, אבל תכלס להם יש בעיה. חושבים שאני ילדה קטנה, מנסים לסגור אותי בבית, בודקים כל דקה איפה אני נמצאת. חלאס! שייצאו לי מהנשמה!! ותדעי שזו הפעם האחרונה שאת רואה אותי, אני ממש לא מתכוונת לבוא לכאן בשבוע הבא".
אני: "למה"?
איילת: "כי אין לי כוח לכל הפסיכולוגיה הזאת! שתשאלי אותי מלא שאלות ותהנהני. באתי רק כדי שהם יפסיקו לחפור לי, אבל אני אשב פה ואשתוק!"
אני: "אף אחד לא באמת יכול להכריח אותך לדבר כאן בחדר. את יכולה לבוא לכאן ולבחור לשתוק. וזה בסדר מבחינתי, אם זה מה שמתאים לך".
איילת הסתכלה עליי במבט מבולבל: "אוקיי, אז גם לא יכולים להכריח אותי לבוא לטיפול, ובכל זאת אני פה".
אני: "זה לא מדויק. כשנשברת לילד הרגל, ההורים לא שואלים אותו אם הוא מסכים ללכת לאורטופד שיגבס אותה. הם פשוט לוקחים אותו. זו המחויבות הבסיסית שלהם כהורים, לדאוג לשלומו של הילד. כמו עם הרגל, ככה גם עם הנפש, כשההורים מרגישים וחושבים שהנפש של הילד זקוקה לטיפול, לגיבוס, הם לוקחים אותו לטיפול נפשי. הם לא שואלים, הם לוקחים".
איילת: "ואם זה לא מתאים לי"?
אני: "אם אני לא מתאימה לך כמטפלת, או אם תרגישי שלא זורם בינינו, ואין לנו חיבור- זה בסדר גמור להגיד להורים שלך שאת רוצה לנסות עם מטפלת אחרת. ואפילו כדאי שתגידי להם את זה!"
איילת השתתקה לרגע, אולי לא ציפתה לתשובה כזאת.
אני: "להורים שלך יש את הסיבות שלהם, את לא חייבת להסכים איתם, או אפילו לדבר על זה כאן בחדר. המצב הנתון הוא שאת פה. אז כרגע אנחנו תקועות יחד עד חמש. אולי ננסה להוציא מזה משהו? מה את אומרת?"
למתבגרים לא קל לבוא לטיפול. הם בתקופת חיים שבה הם מרחיקים מבוגרים, עושים את מלחמות העצמאות שלהם ובודקים גבולות. בנוסף לדמויות הסמכות האחרות בחייהן (הורים, מורים) מצטרפת דמות טיפולית שגם היא שייכת ל"עולם המבוגרים". לכן השלב הארוך ביותר, והקריטי ביותר ביצירת קשר טיפולי עם מתבגרים הוא: ביסוס האמון.
כשהמתבגר מרגיש שיש בידיו אפשרויות בחירה (לבחור במטפלת שמרגיש איתה חיבור טוב, לבחור לשתוק או לדבר, לבחור על מה לדבר) – רוב ההתנגדויות יורדות ומתמוססות.
שיח בגובה העיניים הוא מרכיב משמעותי מאוד בטיפול במתבגרים. הם עדיין הילדים של ההורים שלהם, וההורים הם ה׳קליינטים׳ שפונים לטיפול, ויחד עם זאת צריך לזכור, המתבגר נמצא על התפר הדק שבין ילדות לבגרות, והוא רוצה להרגיש מידה לא מבוטלת של שליטה ובעלות על חייו. גם אם הוא מוכרח להיות בסיטואציה הטיפולית, אני עושה הכל כדי לאפשר לו תחושה של שליטה ובחירה.
כשהורים שואלים אותי מה לעשות כשהמתבגר מתנגד לטיפול, אני אומרת: רק תדאגו להביא אותו לפתח הדלת. את השאר אני אעשה. עבודה עם התנגדויות היא חלק בלתי נפרד, וגם חשוב מאוד, בתהליך טיפולי עם מתבגרים.
ובחזרה לאיילת, באותו הערב קיבלתי הודעה מאמא שלה: "איילת לא רצתה לספר לי כלום ממה שהיה, אבל נראתה לי די מרוצה, ואפילו מילמלה, שאקח אותה אלייך גם בשבוע הבא… תודה"
המטרה הושגה. כי מה המטרה של פגישת טיפול ראשונה? שתתקיים פגישה שנייה…
הקליניקה בהרצליה:
ליצירת קשר: הדר פז 054-5797773
מוזמנים לקרוא עוד בדף העסקי:
**הסיפור מוצג באישור המטופל. כל הפרטים המזהים שונו על מנת להבטיח שמירה מלאה על פרטיותו.
תגובות