הכי מוגן שיש? הכי לא מוגן שיש!

זו מחשבה שכולנו מהרהרים בה, כמעט בכל רגע שמלווה אותנו “בשגרה”, שאנחנו מנסים לייצר פה בימי המלחמה. עם הישמע אזעקת צבע אדום, כבר מרגישים את שריקת המיירט ומצפים בקוצר רוח להדי הפיצוצים. בדקות מורטות העצבים האלו עולות המון חרדות, ולחלק מאיתנו, בהרצליה, עדיין אין לאן לברוח.

שקי חול בהרצליה 2024

תושבים רבים מלינים בפניי על תחושת פחד תמידית, שמלווה אותם בעיקר מכך שאין להם מקלט בהישג יד, והם פונים לעירייה חסרי אונים.

כפעיל חברתי, שמקבל המון פניות ציבור, אני נדהם לשמוע סיפורים שיכלו להיות בקלות תסריט מצמרר לסרט הוליוודי.

קבלו כמה תרחישים בלתי נתפסים, שקורים ממש כאן, אצלנו בהרצליה, עם הפעלת רעש הצופרים של אזעקת צבע אדום.

בתיכון “הראשונים” הוותיק ברחוב הרב קוק, תלמידים בישראל של שנת 2024 עדיין משתטחים על הרצפה בכיתה מול חלונות.

בבית הספר היסודי ויצמן, במרכז העיר, תלמידי כיתה ב׳ מתיישבים יחדיו בחדר עם קיר חיצוני שכולו חלונות. על חלק מהחלונות הציבו ההורים שקי חול, כמו במלחמת ששת הימים, כשמטוסים מצריים הפגיזו את גוש דן. הם עשו זאת לאחר שהעירייה התעלמה מפנייתם.

בבית הספר היסודי גורדון, השכנים שרצים למקלט הציבורי שנמצא בשטח בית הספר, אך נתקלים בשערים נעולים ומשתטחים על הארץ בפחד מוות.

בשכונת נחלת עדה בצפון העיר, נכים נותרו בליל המתקפה הגדולה מחוץ למקלט ציבורי, בגלל מדרגה שעליה לא הוצבה רמפה לנכה.

תושבים רבים קוראים לעיריית הרצליה להציב מיגוניות ברחבי העיר. ואני שואל: האם תפקידם של הורים מודאגים למגן את החלונות בשקי חול?

שב”חים במוסד חינוך

בחלק ממוסדות החינוך באזור רחוב אלתרמן, ואפילו בשכונת נווה ישראל, התגלו פרצות אבטחה. זרים חדרו למתחמים, של מערכת החינוך בהרצליה, שלא להזכיר את השב״חים שנתפסו בבית ספר שזר. כול אלה לא תורמים להגברת תחושת הביטחון. מדובר היה בשוהים בלתי חוקיים, שהועסקו כעובדי קבלן בשירות עיריית הרצליה!

הימים מתוחים. המתקפות מפתיעות. רף הסבלנות פוקע. כל רעש של אופנוע כבד, או כל תא מטען שנטרק ברכב, מוריד את הלב למכנסיים.

בימים כאלה, הציבור מבקש מהעירייה לבוא עם פתרונות אמיתיים, ולא למסמס אותנו עם סמסים שהכול בשליטה ושאנחנו ״ערוכים לכל תרחיש״ – כי במצבים מסוימים מרגיש לנו שעוד רגע דורסים אותנו בכביש.

תושבי העיר זועקים

לפני שאספר לכם מה עובר עלי באופן אישי, בהישמע אזעקה, אשתף אתכם בחלק מהאמירות שכתבו לי הורים מתוסכלים שחרדים לחיי ילדיהם: ״עירייה מהעשירות בארץ מפקירה את גורל ילדינו״; ״רק אחרי שיקרה אסון הם יעשו מעשה״; ״לא להאמין שזה בארץ, בדיחה לראות שקי חול על החלון כמו במלחמת ששת הימים, כנראה שמשקיעים את הכספים במקומות אחרים״; ״פשוט מטורף מה שקורה בהרצליה, צריך לדרוש מראש העירייה להציב מיגוניות ואבטחה״; ״שקי החול שמכסים את החלונות הם שקים שאנחנו, ההורים, הבאנו”; “יריב פישר הבטיח שאצלו לא ילמדו עם שקי חול על החלונות!״; ״העירייה עושה איפה ואיפה בין השכונות, אני מבין שבית הספר שלנו לא חדיש כמו בגליל ים, אבל שיעשו לפחות את המינימום״.

הסיוט האישי שלי

בנוסף לתחושות שאני מקבל מהרצליינים, שמשתפים אותי, גם אני בן אנוש וגם אני רץ למרחב מוגן.

המקלט שלנו נמצא בבית ספר נתיב, ולוקח לפחות דקה וקצת להגיע לשם במצב כוננות שיא. באמצע הלילה, כשצריך להעיר שתי ילדות קטנות שאחת מהן לא זזה בלי נעליים ופוחדת ממדרגות, האופרה כבר שונה לגמרי. ההיסטריה שאני והיא חווים בדרך למקלט, כשטילים כבר מתפוצצים מעל לראש, כי אנחנו פשוט לא מספיקים להגיע, הפכה “לשגרה”!

ההורים שלי, כבני 80, לא טורחים אפילו לנסות ולהגיע למקלט במרכז התרבות נינא, הצמוד לבית הספר בן צבי. זמן הגעה שלהם לשם הוא 15 דקות במקרה הטוב. אז הם עומדים כמו כל תושבי הרחובות אלרואי והצנחנים, בחדר המדרגות, כאשר ממעל פתח חלון ולמטה דלת הכניסה לבניין.

אני קורא לראש העיר

בין הריצה הבהולה למקלט והדאגה לילדות, להורים, לחברים ולשכנים – אני קורא מכאן היום לעיריית הרצליה ולעומד בראשה, יריב פישר, לעשות מעשה ולדאוג לשלום הציבור! הבטחות צריך לקיים ולא כמו החול בשקים. תדאג למגן את מוסדות החינוך, כמו שהתחייבת, ותציב מיגוניות לשימוש הציבור כפי שעשו בערים שכנות ובערים פחות עשירות מאיתנו.

הכותב מנהל את דף הפייסבוק, “הרצליה העיר שלי”, שמרבה למתוח ביקורת על עיריית הרצליה בעידן יריב פישר.