100 הימים הראשונים בשלטון נחשבים, בכול העולם המערבי דמוקרטי, כתקופת חסד. מצד אחד – לא שופטים ראש ממשלה, ראש עירייה, או נבחר ציבור אחר במהלך 100 ימי החסד הראשונים לכהונתו. מצד שני – על פי מחקר שפרסם המכון לדמוקרטיה, הניסיון מלמד כי נושאים שאינם מקודמים בתקופה זו, לא יגיעו לידי מימוש בכל תקופת הכהונה. בימים אלה ממש השלים ראש עיריית הרצליה הטרי, יריב פישר, את מאה ימי החסד שלו.

פישר הדהים את כול הפרשנים, הפוליטיקאים ורבים מתושבי הרצליה, כאשר ניצח בבחירות המוניציפליות את ראש העיר המוערך, משה פדלון, על חודם של כמה מאות קולות. בחלוף 100 ימים לכניסתו ללשכת ראש העירייה, ב-19 במרץ 2024, הגיע הזמן לבחון לאן מועדות פניו ולהיכן פניה של העיר הרצליה. על דבר אחד אין ולא יכולה להיות מחלוקת: פישר הבהיר במאה הימים הראשונים לכהונתו, כי הוא הגיע ללשכת ראש העיר אחרי 21 שנים כחבר מועצת העירייה, כדי להטביע את חותמו. הרצליה 2029, אחרי חמש שנות כהונתו הראשונות, לא תהיה דומה להרצליה 2023, לטוב או לרע. תלוי בעיניי המתבונן.

פישר מנופף בכול הזדמנות אפשרית בדגל הערכים הליברליים, הן בתוך העיר פנימה, והן בהקשר לסדר היום הלאומי. הוא לא שואף ללכת בין הטיפות, ההיפך הוא הנכון, ואינו מסתיר את יומרתו להשפיע גם בנושאים לאומיים. אחרי כמה ימים בלבד בתפקיד ראש העיר, בטרם הספיק להציג קבלות כלשהן, הוא כבר שיגר לראש הממשלה בנימין נתניהו מכתב, בו כינה את שניהם “מנהיגים”. המכתב הופץ לתקשורת. לא בטוח שלנתניהו היה זמן לעלעל בו. נתניהו, במקרה הזה, הוא רק כלי להעברת המסר. מבחינתו של פישר, הרצליה תחת שרביטו תהיה האחות התאומה של תל אביב, ולא של פתח תקוה או נתניה. בטח לא אחותה הצעירה של ירושלים, מעוז החרדים, השמרנות ותומכי נתניהו.

עובדה – הנה רשימה חלקית של הצהרת הכוונות הראשונית שלו: הצטרפות (מתבקשת) לשירות ההיסעים בחינם בשבתות “נעים בסופשבוע”; מיגור תופעת הרוכלות והפרוטקציוניזם בחופי הרצליה (שהוכשרו חוקית תחת הכותרת “שיקום” – אך מדוע המשוקמים צריכים להתנחל דווקא במשאב הציבורי מספר 1, חוף הים? ומי מחליט איזה משוקם יקבל זיכיון בחוף הים, ואיזה משוקם יתאזר בסבלנות וימתין לגלגול הבא?!); השבתת התיכונים בעיר לשעה אחת והוצאת התלמידים להפגין למען עסקת חטופים עכשיו;

קידום תוכניות ההריסה ובנייה של שני מתחמים גדולים וחשובים להתחדשות העירונית של הרצליה – שכונת יד התשעה (שביב) ושיכון גורדון; שיפוץ מן היסוד של מגרש החנייה המוזנח בתחנת הרכבת של הרצליה והפעלת שירות שאטלים בחינם בזמן השיפוצים; נאום “חינוכי-פוליטי” בפני שכבת תלמידי כיתות ט’, בו פרס פישר את תפיסת עולמו, המחייבת גיוס חרדים והשתלבותם בשוק העבודה; מאוחר יותר, חזר על הדברים וחידד אותם בבמה מתאימה יותר, מאשר מערכת החינוך הממלכתית – בנאומו כנס הרצליה באוניברסיטת רייכמן; ועוד.

הכיוון ברור: ניהול העירייה לטובת רוב עצום מתוך כ-125 אלף תושבות ותושבי הרצליה, שנושאים בנטל, משרתים בצבא, משלמים מיסים ומתנגדים לכפייה דתית באשר היא. התחדשות עירונית אינטנסיבית בשכונות החלשות של הרצליה, מה שימשוך אוכלוסיות חזקות נוספות לעיר, יציף את ערך נכסי הנדל”ן בה, אך ידחוק החוצה את החלשים. קידום אג’נדה חילונית ליברלית, המזוהה עם מפלגתו של ראש העירייה פישר, “יש עתיד”. ולמרבה הצער, גם ניסיון למחוק את הישגי קודמו בתפקיד, משה פדלון.

במאה הימים הראשונים שלו בלשכת ראש העירייה, הקפיד פישר להציג שינויים שהוא מכניס, רובם ככולם מבורכים ובוודאי לגיטימיים, כתיקון “הבלאגן” או הקלקולים ששררו בעיר לפניו. התנהלות זו מזכירה, במידה רבה, את שכתוב ההיסטוריה שניסתה לבצע פטרוניתו הפוליטית של פישר, יעל גרמן, כאשר נבחרה לראשות העיר הרצליה בשנת 1998, ועסקה לילות כימים בהכחדת המורשת וההישגים הרבים שהותיר קודמה ושנוא נפשה, ראש העיר אלי לנדאו ז”ל. למען ההגינות ראוי לציין, שגם לנדאו נהג כך בקודמו ושנוא נפשו, ראש העיר המיתולוגי של הרצליה, יוסף נבו ז”ל. לנדאו אפילו טרח לממן בכספי העירייה ספר תיעודי על הרצליה שבו, הפלא ופלא, מוזערה תרומתו של נבו.

פישר יכול להרשות לעצמו לדלג על הקטנוניות הזו. ראשית, משום שרק אדם אחד יקבע מי יהיה ראש העירייה הבא של הרצליה, בבחירות המוניציפליות בעוד חמש שנים – פישר עצמו. מעשיו כראש עירייה, הם ורק הם יכריעו את תוצאות הבחירות המוניציפליות הבאות, לא פדלון ולא האופוזיציה ואפילו לא מועמדים חיצוניים. שנית, משום שאופן בחירתו לראש עירייה, אינה מהווה פרק מפואר בביוגרפיה של פישר. הוא ניצח בבחירות בהרצליה בזכות קמפיין הפחדה נגטיבי, שניהל נגד חדירתו לעירייה של יו”ר הליכוד בעיר, רפי קדושים, נצר לאחת ממשפחות הפשע המפחידות בתולדות הרצליה, ובעל עבר פלילי בעצמו. העלייה לרגל של שרי הליכוד לסוכה של קדושים בשכונת נווה ישראל, שצולמה ושודרה בכל כלי התקשורת חמישה ימים לפני ה-7 באוקטובר 2023, עשתה את העבודה לחבר מועצת העיר הנצחי, והדי אפרורי, עד אז.  המחאה נגד המהפכה המשפטית, שמזוהה עם “יש עתיד” ובטח לא עם משה פדלון, סייעה גם היא לפישר – שבנסיבות אחרות היה ממשיך להתייבש באופוזיציה.

אבל כעת הבמה כולה שלו, ונראה שפישר לא מתכוון להחמיץ מול שער ריק, כך לפחות על פי 100 הימים הראשונים המרשימים שלו. האמת צריכה להיכתב: לא קשה במיוחד להצליח בהרצליה – עיר עם אוכלוסייה חזקה, מבוססת ומשכילה; חופי ים מרהיבים; אזור תעשייה רווי בחברות הייטק (לרבות קמפוס מייקרוסופט); מרינה שהיא בעצם נמל קטן ויוקרתי; אוניברסיטה פרטית עם קמפוס מפואר, מעונות סטודנטים מחו”ל ושכר לימוד הכי גבוה בארץ; שפע של בתי מלון; מסעדות וברים; שדה תעופה קטן (שאמור סוף-סוף להתפנות, מהלך שמשה פדלון עיכב משיקולים פוליטיים); פארקים יפהפיים (שהקימו וטיפחו גרמן ופדלון); מערכת חינוך במצב סביר ועם מתקנים מעולים; ועתודת קרקעות ששוויה מזכיר מכרה זהב ויהלומים. עיר שמייצרת הכנסות עירוניות מארנונה ומהיטלים ואגרות בנייה, הרבה בזכות אזור התעשייה והקרקעות היקרות, בסדרי גודל עצומים.

כמעט כול ראש עיר בישראל – אולי חוץ מראשי עיריות תל אביב ורמת השרון (אחרי פיתוח מתחם סינמה סיטי) – יכול רק לחלום על פוטנציאל כה גדול ותנאים כה נוחים להצליח. בתנאים כאלה, צריך כישרון מיוחד כדי להיכשל, ועושה רושם שפישר לא ניחן “בכישרון” הזה. מאה הימים הראשונים בתפקיד מלמדים, שהוא לגמרי בכיוון הנכון, הן בדרך הברורה שהוא מתווה ומוביל והן – לא פחות חשוב! – ברצינות וטוהר כוונותיו לקחת את הרצליה למקום שהוא מאמין כי ראוי לה.