כְּהרצלייני גאה, במוצ”ש האחרון החלטתי להיות שגריר של העיר. את המחיר שילמו בת דודתי ובעלה, שאת הערב שחיכה להם – הם לא ישכחו במהרה. או יותר נכון: יעדיפו לשכוח. מה שהתחיל כהצעה לבילוי רגוע על חוף ימה של עיר מגוריי, הפך לסיוט מתמשך במסעדה אחת – שהצליחה להוכיח שתמיד אפשר לרדת נמוך יותר.

היעד היה “ים בר” שבקצה חוף אכדיה. קבענו שם לשעה 20:00, כשהשמש כבר ירדה והאוויר מתקרר. אלא שאת 40 הדקות הראשונות בילינו בסיבובים אינסופיים בחיפוש אחר חניה, שאינה בנמצא. סמוך למלון אכדיה התחוללה מהומה בלתי נתפסת: רכבים חנו על מדרכות, איי תנועה, מה שבא. אנחנו מצאנו, לבסוף, חניה נחשקת באחד הרחובות הסמוכים – עייפים אך נחושים.

חשבנו שתם הסיוט. טעות. ב”ים בר” לא היה מקום. לא נורא, זרמנו אל החוף – אולי אחת ממסעדות החול תציל את הערב. ואז ראינו אותה: “באהיה ביץ'”. עיצוב נאה, אווירה קלילה – נשמע מושלם. רק שנשמע.

התפריט של בהיאה ביץ’. איפה העירייה. צילום: שרון אונליין

המארחת קידמה אותנו בפרצוף עייף, כמעט עוין. שאלנו אם יש מקום – “מלא”. אלא שממש מולנו התפנה שולחן. המארחת הסבירה ש”צריך לפנות” אותו ושנחכה כמה דקות. חיכינו. רבע שעה. חצי שעה. שום דבר לא קרה. אין עובדים, אמרה המארחת, ושבה לקבור את מבטה בטלפון.

אחראית המשמרת ניגשה אלינו רק כדי להבהיר בפנים נוזפות ש”אין מה לעשות”. באותו זמן ממש, מלצרית אחת – יחידה! – התרוצצה במסירות בין השולחנות. רק היא, באי של אדישות כללית. הייאוש היה מוחשי.

כעבור 45 דקות, סוף סוף נמצא לנו מקום – לא אותו שולחן שחיכינו לו, אלא משהו על החול, קרוב לים. זרמנו גם עם זה. ואז הגיע התפריט: כוס יין ב-60 שקלים, שניצל ב-94, מלבי ב-54 (!). מחירים מנותקים מהמציאות, בטח כשאין שירות.

נותרנו כי כבר לא היה כוח לזוז וגם כי התברר שבמסעדה הסמוכה על חוף הים דורשים מינימום הזמנה מסועד בסך 150 שקלים במוצאי שבת. זה היה הכל חוץ מבילוי. בפעם הבאה שנרצה ליהנות מערב נעים על חוף הים, ניסע לתל אביב. כן, לתל אביב.

רגע לפני שיצאנו, החלטנו לבדוק את הביקורות בגוגל. הציון: 1.8 מתוך 5. האמת? מפרגן מדי.

בהיאה ביץ’. יש שולחנות, אין מלצרים. צילום: שרון אונליין

חשוב לומר: זו לא מסעדה פרטית רגילה. מדובר בזכיין עירוני. מי שקיבל את המכרז, קיבל אחריות. והעירייה? אמורה לפקח, לדרוש, לא להתעלם. כי ככה לא נראה שירות בחוף עירוני בעיר שמתיימרת להיות תיירותית.

אבל זה לא רק ה”באהיה ביץ'”. זו אווירה כללית של ויתור על חופי הרצליה. בזמן שראש העיר מדבר גבוהה-גבוהה על החייאת מרכז העיר (ולא ממש מצליח), החופים – הנכס האמיתי של העיר – הפכו לשטח הפקר בלילות.

וזו כבר טעות אסטרטגית. עם כל הכבוד לאירועים נוצצים יותר או פחות בשדרות ח”ן, את הכסף צריך להשקיע בחופיה של העיר שהיו פעם מקור לגאוותה.