לירן מזכרת, בן 34, חובש וראש צוות הרצליה של ארגון איחוד הצלה, מתנדב ומסייע לפליטים באוקראינה מאז פרוץ המלחמה.

הטיסה הראשונה הייתה בימים הראשונים של הלחימה. איחוד הצלה התארגן לצאת במשלחות לגבול אוקראינה עם מולדובה.

בהתחלה הגיע לשם צוות חלוץ, הבין מה בדיוק צריך לעשות ואז לירן הצטרף במשלחת השנייה והיה שם במשך כשבוע. זה היה שבוע עוצמתי עם מראות שהוא לא ישכח.

לירן וצוות ההצלה הגיעו למעבר הגבול, קלטו את הפליטים, סייעו הומניטרית, רפואית ונפשית.

הם לקחו את הפליטים באוטובוסים למחנות פליטים, שאחד מהם היה בבית כנסת בתוך מולדובה בעיר קישינב שהוסב להיות מחנה פליטים. היו שם גם מרפאה, חדר אוכל, מוצרים חמים שהם דאגו להביא לפליטים.

מי מהפליטים שרצה להגיע לישראל – לירן והצוות הנפיקו לו כרטיסי טיסה ברכבת אווירית שארגון איחוד הצלה דאג להם.

המשלחת של איחוד הצלה. צילום: דוברות איחוד הצלה

לא כל הפליטים היו יהודים, הצוות כמובן נתן סיוע לכולם, בלי הבדל דת, גזע ומין. חלקם הגיעו לארץ וחלקם עזבו למדינות אחרות. לירן והצוות סייעו עד שהפליטים הגיעו לגבולות מדינת ישראל. הוא גם נשאר בקשר עם חלק מהפליטים שם.

זכורה לו במיוחד משפחה של אבא, אמא ובת שפגש במיניבוס והם נכנסו לו מאוד ללב. לירן היה איתם על הגבול ועד היום הוא בקשר איתם וחשוב לו לדעת שהם מסתדרים בישראל. לאבא קוראים יבגני, הוא בן כ-35, ולמרות שבאוקראינה חייבים להילחם מגיל 18, לירן והצוות הצליחו להוציא אותו משם ולהעביר אותו לישראל עם אישורים של כל מיני גורמים שהתערבו. זה מאוד ריגש אותו. מנגד הוא ראה הרבה מאוד משפחות שלצערו האבא היה צריך להיפרד מהאמא והילדים, ולהישאר מאחור.

לירן מזכרת מהרצליה נותן דובי לילד בגבול עם אוקראינה. צילום: דוברות איחוד הצלה

לירן גם דאג לחלק צעצועים ומשחקים לילדים, כדי להעלות חיוך על פניהם.

במקרה אחד, לירן קיבל טלפון אם הוא מעוניין להצטרף למשלחת קצרה של כ-12 שעות לנסוע לרומניה להביא פליטים חולים ופצועים שברחו מאוקראינה והגיעו לרומניה. לירן כמובן הסכים. בשעה 6 בבוקר הוא התייצב בבן גוריון והמשלחת עלתה על מטוס של אל על שסיפקה להם את המטוס. היו במשלחת צוותים של “כללית” ובית חולים בלינסון שטיפלו בהם. היו שם חולים במצב קשה, למשל זכור לו מישהו עם אי ספיקת לב שהיה יכול בכל רגע נתון למות.

לירן והצוות טיפלו בפצועים עד שהגיעו לישראל, משם לקחו אותם לטיפול רפואי בבית חולים בלינסון.

היו פליטים שומרי שבת שהיה חשוב להם להגיע לישראל לפני כניסת השבת. למזלם, בדיוק התחלף בארץ השעון לשעון קיץ, כך שהצוות הצליח להגיע לפני כניסת השבת.

לירן ראה הרבה סיפורים קורעי לב, והוא מתרגש כל פעם מחדש. הוא עושה את הכל בהתנדבות והוא מקווה שיצטרף בקרוב למשלחות נוספות.

לירן מזכרת מניף את דגל ישראל. צילום: דוברות איחוד הצלה

“הייתי בארבע משלחות מטעם איחוד הצלה”, סיפר לירן ל”שרון אונליין”, “בפעם הראשונה הייתי שבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה, שם בעצם קיבלנו כל מיני משימות קליטה של פליטים מגבול מולדובה-אוקראינה. הייתה לנו שם מפקדה ששם היינו קולטים את הפליטים ודואגים להם לאוכל, תרופות, מקום לינה ודרך להגיע לישראל. הייתי גם במשלחת שנסעה ל-12 שעות. זה היה מאוד מרגש. לקחנו שישה פליטים אוקראינים עם רקע רפואי שהטיסות יכולות לסיים את חייהם, שכרנו מטוס של אל על, נסענו לרומניה, קלטנו את הפליטים. חלקם לא יכלו לשבת. הטסנו אותם ביחד עם רופאים וציוד רפואי, בשיתוף פעולה עם בלינסון. צוות רפואי חיכה לנו בשדה התעופה והם נלקחו ישר לבית חולים בלינסון”.

לדבריו, קשה לתאר את החוויות שעוברים שם. “מי שנמצא שם”, הוא מספר, “עובר הרבה מאוד דברים שמאוד קשה להסביר אותם. הרגשות כל כך מעורבים. אתה ממש חווה את החוויה של הפליטים. ברגע שאתה נותן את החום והאהבה או נותן לילד משהו וזה מעלה אצלו חיוך, סיטואציות כאלה גורמות לך לסיפוק מעבר להצלת חיים. שלחנו אנשים מיחידת חוסן לסייע להם בפן הנפשי. לעזוב את הכל עם מזוודה קטנה וללכת ללא נודע זה מאוד קשה”.

ביום יום מזכרת עובד בעירית הרצליה באגף הביטחון ומתנדב באיחוד הצלה. “כשיש לי זמן בין עבודה ללימודים אני מקדיש את הזמן חלק למשפחה וחלק לאיחוד הצלה”, אומר מזכרת, “חשוב להגיד שכל הפעילות של איחוד הצלה לא ממומנת על ידי אף גורם.  הכל נעשה על ידי תרומות, גם מהארץ וגם מחו”ל כולל חברות מאוד גדולות שבזכותן שכרנו מטוסי תובלה עם ציוד הומניטרי, אוכל, ציוד רפואי וכו’..”.

עם איזה תחושות יצאת מכל החוויה הזאת?

“חווינו את הכמויות של הפליטים שהייתה בהתחלה בשבועות הראשונים. זאת הייתה כמות מטורפת. היו המון סיפורים של הפליטים, שחלק מהם חיכו בגבול למעלה מ-24 שעות בשביל לחצות אותו. חבר’ה צעירים שהיו בחוסר ידיעה אם יצליחו לעבור או לא. ניסינו לסייע במה שאפשר. בעיקר כאב לנו על הנשים שהיו לבד כי הגברים שלהם נשארו מאחור. זה היה נוגע לך ללב לראות איך בשנת 2022 עדיין נמצאים בסיטואציה כזאת. כשהייתי רואה כמות גדולה של פליטים, בעיקר פליטות, עם הילדים שלהן, עומדות בתור עם השלג שיורד עליהן והקור זה נותן לך קונוטציות, למרות שאי אפשר להשוות, אבל זה נותן את התחושה של כל מה שהיית שומע מניצולי השואה. אנחנו, כאנשים שמגיעים לגבולות, נמצאים בסיטואציה שהיא מצד אחד שמחה כי אתה מעלה חיוך לאנשים, ומצד שני עצובה כי אתה רואה אנשים שחרב עליהם עולמם”.