עם פתיחת מבצע “שאגת הארי” והסלמת המתיחות מול איראן, רוב אזרחי ישראל חשים לחץ ודאגה. אך בעוד משפחות צעירות נעזרות בשגרות התמודדות מוכרות – פעילות, שיח פתוח, רשתות חברתיות – בני הגיל השלישי חווים את האירועים באופן שונה לחלוטין.

“זה לא רק פחד ולא רק חרדה”, מסביר ד”ר רועי ורונה, הגריאטר המחוזי בכללית מחוז שרון-שומרון. “אצל קשישים, סטרס מלחמתי הוא תגובה רב מערכתית – פיזיולוגית, קוגניטיבית ורגשית”.

ד”ר ורונה שמלווה בשנים האחרונות אלפי קשישים במצבי חירום ומלחמות, מדגיש: “אצל קשישים, לסטרס יש מחיר מיידי. הגוף מגיב בעוצמה”.

הגוף מגיב ראשון: ההחמרות הרפואיות

לדבריו, עלייה ברמות הורמוני המתח – אדרנלין וקורטיזול – עלולה להוביל לגל של החמרות במחלות רקע, ובהן: יתר לחץ דם, מחלות לב סוכרת, מחלות ריאה והפרעות קצב.

“בכל מבצע ביטחוני אנחנו רואים עלייה בפניות של קשישים בעקבות החמרה רפואית”, אומר ד”ר ורונה. “לפעמים אפילו בלי קשר ישיר לאזעקה – עצם הלחץ הנפשי מספיק”.

הזיכרון והחשיבה נפגעים

לצד הפגיעות הגופנית, גם המערכת הקוגניטיבית מאותגרת. בלבול, ירידה בזיכרון, החמרה בדמנציה ואף דליריום – בלבול חריף פתאומי – הם תופעות שכיחות יותר בקרב בני הגיל השלישי בתקופות חירום.

“מצב של סטרס מתמשך פוגע ביכולת הריכוז, בהתמצאות ובשיפוט. אצל מי שכבר חי עם ירידה קוגניטיבית, זה עלול להחמיר במהירות”.

זיכרונות עומק מתעוררים מחדש

בעוד צעירים חווים את האירועים כמציאות עכשווית, קשישים מגיעים אליה עם “תיק זיכרונות” כבד. “רבים מהם חוו מלחמות קודמות, טרור, אובדנים – ולחלקם חוויות קשות מאוד מתקופת השואה”, מסביר ד”ר ורונה. “סטרס מלחמתי עלול להציף טראומות ישנות ולהפעיל אותן מחדש”.

הרֶטראומטיזציה הזו עלולה לגרום לתגובות פחד מוגברות, העמקת תחושת הבדידות, תחושת אובדן שליטה, תלות מוגברת בזולת וחרדה מהיעדר שירותים רפואיים.

“אלה רגעים שבהם זיכרון ישן מקבל חיים חדשים. זה מבלבל, וזה מכאיב”, מסביר הד”ר.

צעירים מגיבים אחרת

צעירים מגיבים לרוב דרך פעולה: פעילות גופנית, שיח פתוח, צריכת מידע דיגיטלי, מרחב חברתי. לעומת זאת, אצל קשישים התמונה שונה.

“מנגנוני ההתמודדות שלהם מבוססים על ניסיון חיים, אבל פחות על גמישות”, אומר ד”ר ורונה. “קשה יותר לשנות דפוסים במהירות. בנוסף, עומס מידע עלול להציף ולהכביד. רבים מהם גם רגילים ‘להחזיק בפנים’ – ופחות נוטים לבקש עזרה”.

סימני אזהרה שחשוב לשים לב אליהם

בני משפחה צריכים להיות ערניים במיוחד לסימנים הבאים:

• ירידה כללית בתפקוד.
• בלבול או ירידה בהתמצאות.
• שינויי מצב רוח חדים.
• דליריום (בלבול פתאומי).
• קושי בניידות או עייפות קיצונית.
• עלייה בתלונות על כאבים.

מה כן עובד?

יציבות, שליטה ותמיכה

“המטרה העיקרית היא לייצר תחושת שליטה” מדגיש ד”ר ורונה.

איך עושים זאת

• שגרה ברורה ויציבה: שעות קבועות לשינה, אוכל, תרופות ופעילות.
• מידע רגוע ופשוט: לא להציף, לא להפחיד. להסביר בהדרגה.
• תרגול תרחישי חירום מראש: סימולציה רגועה ולא מאיימת מחזקת ביטחון.
• תמיכה משפחתית יומיומית: אפילו שיחה אחת ביום יכולה לחולל שינוי עצום.
• טיפול פסיכו-גריאטרי מותאם: שיחות תמיכה קצרות, טיפול ממוקד חרדה, טכניקות נשימה והרפיה, מיינדפולנס מותאם לגיל המבוגר, גירוי קוגניטיבי מובנה ומניעת בידוד חברתי.

אחריות משותפת – רפואית, משפחתית וקהילתית

“התמודדות קשישים עם מלחמה היא לא שולית”, מסכם ד”ר ורונה.”זו אחריות קהילתית, רפואית ומשפחתית. כשנותנים להם תמיכה מותאמת, אפשר לא רק למנוע נזק – אלא לבנות חוסן אמיתי”.

לדבריו, טיפול נכון בתקופה כמו “שאגת הארי” חייב להיות אינטגרטיבי – רפואי, נפשי, קוגניטיבי וקהילתי – ומותאם אישית ליכולת התפקודית והקוגניטיבית של כל אדם.

למרות הכול, הוא שומר על אופטימיות: “אני רואה שוב ושוב איך קשישים מצליחים לבנות מחדש תחושת משמעות וחוסן. כשנותנים להם מסגרת, תמיכה והקשבה אמיתית – הם פורחים. גם בתוך סערה”.