פעם היינו יודעים שהגיע ל”ג בעומר עוד לפני שראינו את התאריך. היינו מריחים אותו – בערב, ברחוב. בבוקר, בבגדים. עשן המדורות מילא את האוויר – כמו השמחה.

השנה זה כבר לא כך. בהרצליה, למשל, הותר להדליק מדורות רק במתחמים מוגדרים, ורק באישור מוקדם מהמשטרה – לפי הנחיות כיבוי האש. מזג האוויר הקיצוני, וההבנה של הנזק שגורמות השריפות לכדור שלנו באופן כללי, עשו את שלהם.

פעם, השמחה שלך נמדדה לפי כמות הקרשים שהצלחת לגרור מהאתר ליד. היום – קשה בכלל לדבר על שמחה. כי ל”ג בעומר של 2025 קורה בישראל אחרת. ישראל של חצי־שמחות. כל חג, לא משנה איזה, מלוּוה בתחושת אשמה שקטה.

מותר לחגוג עכשיו? אפשר בכלל?

המדורות כבו. במקומן – געגוע. לא לעשן או לאש, אלא לתחושת החג של פעם. זו שבאה בלי צורך להצדיק את עצמה.

הלוואי של”ג בעומר הבא נחגוג כמו שצריך. לא חייבים קרשים. רק שמחה פשוטה, בלי תחושת אשמה.

זה יקרה – רק כשהם ישובו הבייתה.