יש פרידות שמרגישות אישיות, גם כשמדובר במערכת ציבורית. אולי כי בית ספר אף פעם לא עוסק רק בלימודים. הוא עוסק בילדים שלנו, בפחדים שלהם, בביטחון שלהם, בדרך שבה הם יוצאים בבוקר מהבית ובתחושה שמקבלת אותם כשהם נכנסים בשער. ולכן, כשמנהלת בית ספר משמעותית עוזבת – משהו בלב של קהילה שלמה זז יחד איתה.

השבוע התבשרנו שרדית אשר, מנהלת בית ספר היסודי בן צבי, מסיימת את תפקידה ויוצאת לדרך חדשה. כשקיבלתי את ההודעה הבנתי עד כמה קשה לסכם שנים של עשייה לכמה מילים. כי רדית לא הייתה רק מנהלת. היא הייתה נוכחות. מסוג האנשים שמחזיקים מקום, שהמקום הוא בדמותם.

תקופה משברית

את דרכי בהנהגת ההורים התחלתי לפני שש שנים, ובארבע השנים האחרונות אני בתפקיד יו”ר הנהגת ההורים. אלו לא היו שנים רגילות בשום קנה מידה.

נכנסנו לתקופה של חוסר יציבות מתמשך שכללה קורונה, מתחים חברתיים, מלחמות, חרדות, מציאות שבה גם המבוגרים עצמם לא תמיד ידעו להסביר לילדים מה קורה סביבם. ובתוך כל התקופות הללו, היה משהו מאוד יציב בידיעה, שיש בבית הספר דמות שמחזיקה את המערכת מתוך אחריות עמוקה ומתוך אמונה אמיתית בילדים ובקהילה.

אחד הדברים הבולטים אצל רדית היה שתמיד אפשר היה להרגיש שהיא רואה את התמונה הרחבה. לא רק את האירוע של אותו רגע, לא רק את הלחץ התורן או את הרעש שמסביב, אלא את טובת הילדים לאורך זמן. גם בהחלטות ש- לא תמיד היו פופולריות – אפשר היה לראות שהן מגיעות ממקום ענייני, שקול ואכפתי.

בעידן שבו קל מאוד לפעול מתוך פחד מביקורת, רדית ידעה להנהיג מתוך ערכים.

אנושיות ורגישות

אבל אולי הדבר המשמעותי ביותר היה דווקא הדברים הקטנים. הדרך שבה הכירה תלמידים בשמות, איך זכרה סיפורים אישיים, איך ידעה לשים לב לילד שקצת נעלם, להורה שזקוק למילה טובה או לאיש צוות שעובר תקופה מורכבת.

יש אנשי חינוך שמנהלים מוסד, ויש כאלה שמייצרים תחושת בית. רדית היא מהסוג השני.

בשנים האחרונות בית הספר הפך להרבה יותר ממקום לימודים. הוא הפך למרחב קהילתי חי ופועם. מקום שיש בו תחושת שייכות אמיתית. לא במקרה הורים הרגישו מעורבים, תלמידים הרגישו בטוחים ובתוך מערכת מוכת טלטלות אנשי הצוות נשארו מחויבים. זה לא קורה מעצמו. תרבות בית ספרית נבנית לאורך שנים, דרך אינספור בחירות קטנות של הנהגה.

תחושת דאגה

אולי בגלל זה – העזיבה שלה מעוררת גם תחושת דאגה רחבה יותר. בתקופה שבה מערכת החינוך מתמודדת עם שחיקה בלתי נתפסת, נדמה שיותר ויותר אנשי חינוך טובים מוצאים את עצמם ממשיכים הלאה. וכשדמויות משמעותיות עוזבות, התחושה היא שלא רק אדם מסוים הולך, אלא שגם משהו מהאמון ומהיציבות נסדק יחד איתו.

ועדיין, לצד העצב והחשש, יש גם הרבה הכרת תודה. על שנים של עשייה אמיצה ושקטה. על היכולת להחזיק קהילה שלמה בתקופות לא פשוטות. על מנהיגות שלא התבססה על יחסי ציבור אלא על עבודה יומיומית, עקבית ואנושית.

חותם וגעגוע

יש אנשים שעוברים במערכת ומשאירים אחריהם תפקיד שהתפנה, ויש אנשים שמשאירים אחריהם חותם. רדית משאירה חותם.

בסופו של דבר, אולי זה המדד האמיתי לאשת חינוך. לא רק ציונים, הישגים או פרויקטים, אלא התחושה שהיא משאירה אחריה אצל אנשים. התחושה שהיה כאן מישהו שאכפת לו באמת. מישהי שהצליחה בתוך מערכת עמוסה ותובענית לשמור על אנושיות, על רגישות ועל אמונה בילדים ובקהילה.

רדית יוצאת עכשיו לדרך חדשה, ואנחנו נשארים עם הרבה הערכה, געגוע והכרת תודה. יש פרידות שמסמלות סוף של תקופה, וזו בהחלט אחת מהן.

אבל לצד הפרידה, נשאר גם משהו יציב הידיעה שהחותם שהשאירה כאן, ימשיך ללוות עוד הרבה ילדים, הורים ואנשי צוות גם בשנים הבאות.

הכותבת, מורן מילר, היא יושבת ראש הנהגת ההורים בבית הספר היסודי בן צבי בהרצליה, שמנקז אליו את ילדי השכונות נווה ישראל ונווה אמירים, וממוקם בצמידות למרכז התרבות והקהילה נינא.  

בית הספר בן צבי, הרצליה. צילום: מערכת שרון אונליין