הנהלת חטיבת הביניים "עלומים" ברמת השרון הודיעה בצעד אמיץ כי השנה ייאסר השימוש בטלפונים ניידים בשעות בית הספר.

בעולם שבו הטלפון הנייד הפך לאיבר גוף נוסף, כשהזמינות המוחלטת היא המובן מאליו, וכשילדים ונוער לא זכו להכיר מציאות שבה מבט פוגש מבט ולא מסך – החלטה שכזו היא הצהרה ערכית-חינוכית. בחירה במאמץ ובהתמודדות על פני הקל והפשוט.

פגיעה מתמשכת

דיווחים בשנים האחרונות מצביעים על פגיעה מתמשכת עקב שימוש בלתי מאוזן בניידים ובמסכים בכלל. מבעיות קשב וריכוז ועד בדידות ונטייה לאלימות.

האחות הגדולה, העיר תל אביב, ביצעה בשנה שעברה פיילוט בכמה מוסדות חינוך, והשנה יצאה בהחלטה עירונית גורפת תחת הכותרת ״שנת קשב״ – מוסדות החינוך בתחומה יהיו נקיים מניידים. מאחורי המהלך עומדת הבנה ברורה – לשימוש הבלתי מאוזן בניידים ובמסכים יש מחיר, והוא גבוה.

הנייד אמנם מהווה חבר מדומה, כזה שנמצא שם בכל רגע של לבד, ובכל שנייה של שעמום, אבל דווקא המענה האוטומטי הזה מייצר בריחה מיכולות וכישורים אנושיים בסיסיים: היכולת להתמודד עם אכזבה, עם כאב, עם עצבות, עם ריב, עם דחייה ועם קשר שנוגע בבטן, במבט, ולא במסך.

אלמנט התמכרות

במאפייני השימוש בנייד יש אלמנטים של התמכרות. רק עוד דקה ביוטיוב, רק הצצה לאינסטגרם, ובלי ששמנו לב שעות של בהייה חולפות, מטשטשות מחשבות יצירתיות, מקהות רגשות אנושיים.

רוב ההורים מכירים בחשיבות המהלך ומבינים את ההזדמנות שנפתחת בפני הילדים – לשחק, לדבר, להיעלב, להיפגע, לריב ולהשלים, להרגיש. להיות ילדים.

בעולם מושלם שבו יש מורים בשפע, כיתות קטנות, מערכת חינוך מתפקדת והורים ומורים שאינם מותשים משלוש שנות מלחמה – אולי ניתן היה לפנטז על יצירת איזון, מבלי לייצר שטח סטרילי מניידים.

אבל אנחנו לא שם!

אין נהג על ההגה

במצב הנהגת מערכת החינוך הארצית, וגם זו העירונית ברמת השרון, כשאין נהג על ההגה;

והמערכת בקריסה, כאשר הכיתות בחטיבה מונות ארבעים תלמידים;

וכשההורים, הצוותים והילדים משלמים כל יום את מחירי המלחמה;

נדרש אומץ מנהיגותי שמנקה רעשים והפרעות במשך שש שעות ביום, ונותן לילדים אוויר, מחזיר להם את ילדותם.

המהלך ילווה באתגרים ללא ספק. קשיי הסתגלות, קשיים רגשיים, שינויי הרגלים וצורך בתוכן ובליווי. אבל בדיוק במקומות האלה, של הקושי, תגיע גם ההתגברות.

תגיע ההתבגרות.

חינוך זה לא ציון

בהייה במסך היא לא קידמה, ולא טכנולוגיה, היא רגרסיה. במכונת הציונים וההישגים, שנקראת מערכת החינוך, כבר שנים ארוכות נשמטת לעיתים המילה החשובה ביותר – חינוך.

חינוך הוא הקניית יסודות האדם, שנבקש לבנות עבור ילדינו, הרגשות שנעודד להרגיש וההחלטות הערכיות שנבקש שיקבלו.

הנהלה אחת, בבית ספר אחד, בחרה השנה בחינוך.

אז עכשיו זה הזמן של ראש העירייה, לקחת החלטה ברורה, ולהוביל מהלך עירוני עבור כלל ילדי רמת השרון.

מגיע להם. מגיע לנו.

הכותבת, עו"ד קרן מקסימוב ברנדס, היא חברת מועצת העיר רמת השרון ועומדת בראש סיעת האופוזיציה "באה בטוב".  

קרן מקסימוב ברנדס. צילום: פרטי