איש התקשורת ומנחה הטלוויזיה אברי גלעד הוזמן לאחרונה להעביר הרצאה בפני תלמידים של אחת מחטיבות הביניים בהוד השרון, אך החוויה הסתיימה מוקדם מהצפוי. בפוסט שפרסם ביום שישי האחרון, 13 בפברואר, תיאר מפגש מטלטל עם בני הנוער – שלדבריו התקשו להקשיב ולו לדקות ספורות.

גלעד סיפר כי כבר בכניסה לבית הספר הבין שהמפגש לא יהיה פשוט: “נכנסתי לחצר ומיד ראיתי – כל הנערים והנערות עם טלפונים ביד. עד האחרון”, כתב.

כששאל את הנהלת בית הספר מדוע המכשירים אינם נאספים, נענה כי אין חוק נגד הכנסת ניידים לשטח בית הספר וכי אין מקום להפקדת הטלפונים. לדבריו, זאת הייתה ירית הפתיחה למפח נפש גדול שהוא חווה באותו הבוקר.

לדבריו, באולם התכנסו כ-200 תלמידים, אך הניסיון להתחיל בהרצאה כמעט ולא צלח: “ניסיתי לדבר, לא עבד. המנהלת התחננה לשקט – לא קרה. פה ושם, לשניות בודדות, השתררה כמעט דממה, אולי חמש שניות בכל פעם, ואז שוב גאה גל הבלגן”.

המנחה הוותיק, שמורגל בעמידה מול קהל, תיאר תחושת חוסר אונים: “זה היה כמו לעמוד מול הים הגועש ולצעוק. הרוח לקחה את המילים”. לאחר כ-20 דקות החליט לקצר את ההרצאה ולעזוב. “ארזתי את עצמי ונמלטתי הביתה. זה שאב ממני את כל הרעננות שקמתי איתה בבוקר”, כתב גלעד על המקרה.

“טווח קשב של מאיות שנייה”

בעקבות החוויה העלה גלעד תהיות לגבי מציאות ההוראה בבתי הספר. “חשבתי – מה המורות והמורים מרגישים בעת הזאת? איך הם רואים את תפקידם כשאי אפשר לאסוף קשב ולו לרגע קט?”.

לדבריו, הבעיה המרכזית היא הטלפון הנייד: “הטלפונים שנתנו להם ריסקו להם את היכולת להיות במקום אחד. הם עסוקים כל הזמן בדבר הבא”. הוא אף קרא להרחיב את האיסור על שימוש במכשירים בבתי הספר: “חייבים להוציא את הטלפונים גם מהחטיבות ומהתיכונים. כל שנה שעוברת ככה תצמיח עוד דור אבוד”.

עוד המשיך איש התקשורת וסיפר כי בתום ההרצאה הקצרה הוא התקשר למארגנת ההרצאות והודעי שלא עוד: “אם אני רוצה להציק לעצמי – אני תמיד יכול להכניס את היד לבלנדר עובד. אבל יותר משהצטערתי על עצמי ועל גורלי המר, ועל המורים האומללים, הצטערתי על בני הנוער שלא יודעים שיש דבר כזה להקשיב שעה לתוכן מעניין בלי לגלול לדבר הבא”.

הדברים הללו של גלעד מצטרפים לדיון ציבורי רחב יותר סביב השימוש בטלפונים בבתי הספר. לאחרונה הודיע משרד החינוך כי בבתי הספר היסודיים נאסר השימוש בטלפונים במהלך יום הלימודים, למעט שימוש לימודי מבוקר. המהלך נועד, בין היתר, לשפר את הריכוז, האקלים החברתי והלמידה בכיתות.

המקרה בהוד השרון ממחיש כי האתגר המרכזי נמצא דווקא בגילאי חטיבות הביניים והתיכונים – שם טרם קיימת מדיניות אחידה בנושא.

עבור מורים רבים, התיאור של גלעד אינו חריג אלא יומיומי, והוא מדגיש את הפער בין תנאי ההוראה כיום לבין הציפיות ממערכת החינוך – ואת האתגר ההולך וגדל עמו נאלצים אנשי החינוך להתמודד מדי יום.