אוניברסיטת רייכמן עצרה בראשון, 6 באפריל, את פעילותה למשך שעה לאות הזדהות ותמיכה במשפחות החטופים וקיימה  עצרת ביוזמת פרופ’ ליאור זמר, דיקן בית הספר הארי רדזינר למשפטים.

בין היתר, נכחו בה אוהד בן עמי, שורד שבי ששוחרר לאחר 491 ימים, עידית וקובי אהל, הוריו של אלון אהל, שנחטף ממסיבת הנובה ונמצא בשבי חמאס, וענת אנגרסט, אמו של מתן אנגרסט, שנחטף מהטנק שבו לחם במוצב נחל עוז ונמצא אף הוא בשבי חמאס.

העצרת לוותה ברגעים עוצמתיים של הזדהות, הקשבה ותפילה משותפת לשובם המהיר והבטוח של כל החטופים.

דיקן ביה”ס למשפטים

פרופ’ זמר אמר לנוכחים כי “אנחנו שומעים את העדויות הקשות על הסבל, האלימות והרעב, ואין זמן. אין לחטופים דקה. זה אירוע אנושי שיכול היה לפגוש כל אחד מאיתנו. אוניברסיטת רייכמן רואה חשיבות עליונה בשמירה על נושא החטופים בלב השיח הציבורי, ואנחנו קוראים לכל הסטודנטים והחברה הישראלית כולה להמשיך לתמוך במשפחות ולשאת את הקול הזה – עד לשחרורו של אחרון החטופים”.

פרופסור אוריאל רייכמן

מייסד האוניברסיטה ויו”ר הדירקטוריון שלה, פרופ׳ אוריאל רייכמן, הוסיף כי ״המפגש הזה הוא ביטוי לרוח האחדות והשליחות שעליה הוקמה האוניברסיטה – רוח של ערבות הדדית של אחריות מוסרית ושל מחויבות אנושית עמוקה. אין לנו זכות קיום כחברה מבלי שנשוב ונתבע, כל יום מחדש, את שחרורם של כל החטופים. זהו צו מוסרי ולאומי, שאין חשוב ממנו. מכאן, לפני חג הפסח – חג החירות – אנו משמיעים את הקריאה הברורה: להשיב את כל הבנים והבנות הביתה”.

החטוף אוהד בן עמי

אוהד בן עמי אמר לנוכחים: “אני יושב כאן לפניכם, רק חודשיים אחרי שהייתי בגיהנום – 491 ימים של שבי במנהרה בעומק 30 מטר, בלי אוויר, בלי אור, בלי תקווה. שישה אנשים על שישה מטרים, בלי פרטיות, בלי טיפול רפואי, עם אוכל מועט – ובעיקר עם תחושה אחת כואבת: שנשכחנו. ולמי שכמעט איבד תקווה – סימן שהלב של העם הזה עדיין פועם. השובים חזרו ואמרו – ‘הממשלה לא רוצה אתכם. אף אחד לא נלחם בשבילכם’. והלב שואל – האם זה נכון? ואז, פתאום, 15 דקות של טלוויזיה. מוצאי שבת. ורואים – רחובות מלאים באנשים, בשלטים, בעיניים עם תקווה. בתוך החושך נדלק אור. אני כאן, אבל אחרים – עדיין שם. אתם, הצעירים, הם הקול, הם התקווה. כשאתם באים, כשאתם מרימים את קולכם – אתם מראים לעולם שישראל לא מוותרת. שזה הבית של מי שלא שותק”.

אמא של אלון אהל

עידית אהל, אימו של אלון אהל, אמרה: “אני מסתכלת עליכם, אחד אחד, ולא יכולה שלא לדמיין את אלון שלי יושב כאן ביניכם. הוא בדיוק היה בשלב הזה של החיים – מוזיקאי, פסנתרן, מתלבט בין רימון לרייכמן, בין ג’אז לכלכלה וקיימות. הוא תכנן לעבור לדירה ב-9 באוקטובר. הוא בחר לנסוע למסיבה, ומאותו בוקר – הכול השתנה. אלון נחטף חי ממיגונית ברעים יחד עם חבריו. שלושה מהם חזרו. הירש גולדברג פולין ז”ל לא שרד. ואלון – נותר לבדו בשבי. פצוע קשה, עם רסיס בעין שמסכן את חייו. הוא כבול, מורעב, עובר התעללות נפשית ופיזית – ועדיין מחזיק מעמד. יש היום 22 חטופים חיים. כל אחד מהם סופר כל שנייה. זה הזמן שלנו כחברה – לא לשתוק. לצאת החוצה, לדבר עליהם, לזכור אותם בכל מרחב ציבורי. תפילה, שירה, שלט – כל דבר שיגיד: לא שכחנו״.

אמא של מתן אנגרסט

ענת אנגרסט, אימו של מתן אנגרסט סיכמה: “מתן הוא הבן הבכור שלי, בן 22. ילד שתמיד חלמתי עליו – ערכי, תלמיד מצטיין, רציני מדי לפעמים. הוא כבר היה לקראת שחרור מהצבא, נרשם ללימודים בטכניון בהנדסה אזרחית, וחלם לצאת עם המשפחה לטיול שחרור – חלום שדיבר עליו גם כשהיה בשבי, עם קית סיגל. זה מתן – ילד עם לב ענק וחיבור עמוק לאנשים”.

“ב-7 באוקטובר הוא היה נהג טנק במוצב נחל עוז. הטנק שלו, יחד עם חבריו – דניאל פרץ, איתי חן ותומר ליבוביץ – נלחם באומץ מול מאות מחבלים שחדרו. במשך שעה וחצי הם הגנו על המוצב וניסו למנוע חטיפה. שלושת חבריו נהרגו ומתן נשאר לבדו, פצוע, ונחטף לעזה. אנחנו לא יכולים לשתוק. החג מתקרב, ואני לא יודעת איפה אהיה. הכאב לא מפסיק. זה לחיות עם גוף שסובל, ועדיין להמשיך לתפקד – בשביל הילדים, בשביל ההורים שלי, ניצולי שואה”.

“אבא שלי אמר תמיד – ‘יש לנו מדינה, זה לא יקרה שוב’. אבל הנכד שלו בשבי, וזה קורה עכשיו. אני מבקשת מכם – תמשיכו להדהד. אתם – הסטודנטים, הדור הבא – יש לכם את הכוח. תקראו לשאר האוניברסיטאות להצטרף, תדברו, תשתפו, תזכירו. עד שיחזירו את כל ה-59 הביתה. לא עוד טפטוף. הם סובלים שם – כל יום, כל שעה״.