ברחוב וינגייט 17, בלב הרצליה פיתוח, נמצא כבר שנתיים המוזיאון הפרטי של מיקה דרימר, המיועד לקבוצות של נשים. הוא פתוח בימים משתנים, וניתן לבקר בו בתיאום מראש, בקומת הקרקע של הבית, בו היא מתגוררת יחד עם בעלה, גידי, איש עסקים.

דרימר, בשנות השבעים לחייה, מצוידת בנעליים, תכשיטים ושאר אקססוריז שאת כולם עיצבה בעצמה, הגיעה אל עולם האומנות, הפיסול והעיצוב לא דרך מסדרונות בצלאל. היא מעצבת, מפסלת, יוצרת תכשיטים, נעליים, תמונות ופסלים שונים, הכול לבד, באופן אוטו-דידקטי, מבלי שלמדה.

אימה עלתה מרומניה אחרי המלחמה, סבתא יוונייה ואבא ממוצא ספרדי, דור שביעי בישראל. השילוב הזה מגיע גם לאומנות שלה, שהיא קסם של צבעים, חיבורים ומפגשים בין תרבויות ודיסציפלינות שונות.

המוזיאון הקטן, פחות ממאה מ"ר, מציג שורה של פסלים, תמונות, תכשיטים ונעליים מוצבים על המדפים. לכול פסל ולכול תכשיט יש סיפור. לדבריה, זה בעצם מה שדחף את מיקה להקים את המוזיאון: הרצון לא רק להציג יצירות, אלא גם לספר את הסיפור שמאחוריהן.

פסל אחד מזכיר לה את הסט היחיד שאמה הביאה מאירופה לבית פשוט, שבו היה סט פורצלן יוקרתי ששרד. ציור אחר הוא שילוב בין אליסה בארץ הפלאות לקשת בענן ואהיל של מנורה נראה כמו בד מעוטר, ורק כשנוגעים בו מבינים שזו שמלה שעשויה מקרמיקה וגם לה, איך לא, יש סיפור.

״ההשראה להקמת מיני מוזיאון פרטי", היא אומרת, "נבעה מהחזון להעניק במה לאוסף היצירות שנוצרו לאור 25 השנים האחרונות, יחד עם יצירות עכשוויות, המהוות יחד סיפור ייחודי ושלם. החלטתי להקים את המוזיאון אחרי קריירה ארוכה בתחומים שונים שקשורים לעיצוב. שלושה ילדים, נכדים, בעלי, כולם תמכו בי בצורה מדהימה. הם הבינו שזה הסיכום הכי טוב לקריירה שלי בתחום האומנת והעיצוב. זה לקחת את כל סיפור החיים שלי ולשים אותו במקום אחד ולחלוק אותו עם אנשים".

זה מוזיאון לנשים בלבד?

״נכון״, מאשרת מיקה וצוחקת. ״אני לא אוסרת על גברים להגיע. אם בתוך קבוצה יגיע גם גבר עם בת הזוג שלו, אין לי שום בעיה. אבל החוויה אצלי במוזיאון היא חוויה נשית. תמיד עיצבתי לנשים, אם זה תכשיטים, ואם זה במשך שנים נעליים, ונשים מתחברות לחוויה ומעצימות אותה מאוד. יותר מזה, זה גם לא מוזיאון לבודדים, אני מארחת קבוצות לחוויה שלמה של שעתיים וחצי שכוללת כיבוד קל, סיור במוזיאון, הסברים וסיפורים על היצירות ומה שעומד מאחוריהן. זו בעצם חוויה מודרכת מלאה וזה היה חשוב לי, כי לא רציתי מוזיאון שיעמוד. רציתי מוזיאון חי, שבו אני מכניסה אנשים לתוך החוויות שלי, ולתוך סיפור החיים שלי והיצירות שלי״.

מיקה דרימר. צילום: פרטי