יש עונות מוזיקליות שנמדדות לפי הסולנים, הרפרטואר או מספר המנויים. העונה האחרונה של “הסדרה הסימפונית הגדולה” בהרצליה תיזכר כנראה אחרת: לפי הקונצרטים שבוטלו, התזמורות שהוחלפו, הטילים ברקע, הקהל שהתלבט אם לצאת מהבית – ולפי התחושה שבכל זאת, למרות הכל, צריך לנגן.

עמוס טלמון, המנהל המוזיקלי של הסדרה, לא מייפה את הדברים. טלמון, איש עסקים ותיק שמוכר גם כמי שהגיע לעולם הניצוח מתוך תשוקה אישית עמוקה למוזיקה, מנהל את הסדרה לא כעסק אלא כמעט כשליחות תרבותית.

בשיחה לסיכום העונה, בבית הקפה בנוף ים הסמוך לביתו בהרצליה פיתוח, הוא מתאר עונה שהייתה קשה יותר אפילו מתקופת הקורונה. “עונת הקורונה הייתה דומה”, הוא אומר, “אבל זו הייתה עונה יותר קשה מבחינת האיומים. בקורונה ידעת שאתה נשאר בבית, פחות או יותר מוגן, ופה זה קצת שונה.

“במהלך הסבבים עם איראן, הוצאת הקהל להיכל אמנויות הבמה הרצליה, או לכל אולם קונצרטים, הייתה מאתגרת”.

עמוס טלמון. צילום: אודליה טלמון

קונצרט תחת איום

אחד הרגעים שטלמון חוזר אליהם התרחש ביום חמישי, 16 באפריל 2026. זה היה קונצרט שכמעט לא התקיים. שני קונצרטים אבדו במהלך העונה, ובאחד המקרים נדרשה החלפת תזמורת כמעט מהרגע להרגע. הסימפונית ירושלים היתה זקוקה לזמן התארגנות, והסימפונית חיפה – התזמורת המרכזית של הסדרה – נענתה לאתגר.

טלמון מתאר כיצד ברגע שהתאפשר לקיים חזרות בחיפה, אף שהעיר עוד היתה תחת מגבלות ואיומים, הוחלט להחזיר את הקונצרט ללוח. בתוך יומיים שונו תוכניות, הותאמה התוכנית המוזיקלית, והקונצרט יצא לדרך. לדבריו, האוטובוס של התזמורת יצא מחיפה להרצליה – וכעבור כמה דקות נאלצו הנגנים לרדת מהאוטובוס ולהשתחח בצדי הדרך, עקב שיגור טילים.

“באמת הגענו לקונצרט ביום חמישי, 16 באפריל, והיתה אווירה בקהל מחושמלת”, מספר טלמון. “היה ממש הרגש של שחרור, מין קתרזיס, שכאילו אמר: אנחנו פה. וגם מבחינה מוזיקלית זה היה קונצרט אדיר”.

הקונצרט ההוא הסתיים, לדבריו, בסימפוניה הרביעית של צ’ייקובסקי, ביצירה שנגמרת “בהוד והדר של ניצחון”. טלמון מתאר חגיגה כפולה – על הבמה ובקהל. לא חגיגה מנותקת מהמציאות, אלא אולי בדיוק להפך: חגיגה של מי שהצליחו להגיע לאולם – למרות המציאות המאיימת.

עמוס טלמון בהופעה בחו”ל. צילום: Marek Motylewski

לא מרצה, מדבר

הסדרה הסימפונית הגדולה בהרצליה, שפועלת כבר יותר משני עשורים, אינה עוד סדרת קונצרטים קלאסית במובן הפורמלי. טלמון מדגיש כי הקונצרטים שלו אינם בנויים רק סביב היצירות, אלא גם סביב הקשר עם הקהל.

“הקונצרטים שלנו הם קונצרטים לא פורמליים”, הוא אומר. “בין היצירות אני מדבר עם הקהל, ואני בכוונה אומר מדבר עם הקהל, אבל לא מרצה, כי זו ממש שיחה”.

העונה, הוא הרגיש, השיחה הזו קיבלה משקל אחר. הקהל, לדבריו, היה “יותר מסור למוזיקה”. כשנשאל אם מצא בה נחמה, הוא השיב: “מצא בה נחמה, מצא בה רגיעה. ומצא בה גם תמיכה נפשית”.

זו אולי נקודת הלב של העונה הזו. בעונה רגילה, מוזיקה קלאסית יכולה להיות בילוי, תרבות, הרגל, אהבה, אפילו יוקרה. בעונה הזו היא הפכה אצל חלק מהקהל למשהו בסיסי יותר: מקום להיאחז בו.

לא לטובת הכיס

טלמון אינו מציג את הפעילות המוזיקלית שלו כעסק. להפך. הוא אומר שהמוזיקה תופסת “60-70 אחוז” מזמנו, אבל “90 אחוז” מההוויה שלו. הפעילות במסגרת Angels Music, העמותה שבאמצעותה מופקים הקונצרטים, נעשית לדבריו שלא למטרות רווח.

“הפעילות המוזיקלית שלי היא לא לטובת הכיס”, הוא אומר. “היא לטובת הנפש”. לדבריו, הכסף משמש לתשלום לאולם, לתזמורות, לסולנים ולמנצחים. “זה הכל לטובת הלב והנפש”.

המשפט הזה מסביר לא מעט מהעקשנות של טלמון. גם כשהמדינה חורקת, גם כשהקהל חושש, גם כשצריך להחליף תוכניות ולארגן תזמורת תוך ימים – הסדרה ממשיכה. לא מפני שזה קל, אלא מפני שבעיני טלמון יש בזה חובה.

“אני מרגיש חובה להם”, הוא אומר על הקהל. “אני מרגיש חובה לתזמורות, כי התמיכה בתזמורות הישראליות בכל מה שקשור למוזיקה קלאסית, חוץ מהפילהרמונית, היא צנועה מאוד. ואני מביא כסף פרטי לתזמורות האלה ותומך בהן”.

הקהל והתקווה

טלמון אינו מתעלם מהשאלה הכואבת של עתיד הקהל הקלאסי. הוא מתאר קהל ותיק ונאמן, אך גם כזה שהולך ומתבגר. לדבריו, מדי פעם הוא מקבל הודעות ממנויים ותיקים שמספרים לו כמה נהנו מהסדרה, אך כעת עוברים לבית אבות ולא יוכלו להמשיך להגיע.

“זו שאלה כאובה ובעייתית”, הוא אומר. “כן, הקהל הוותיק איתנו, אבל הקהל הוותיק הולך ונעשה ותיק יותר”. לצד זה, הוא מזהה בשנים האחרונות גם סימן אחר: “פתאום הופעה של אנשים ונשים כבני שלושים עד חמישים שמופיעים אצלנו בקונצרטים, חלקם אפילו עם ילדים קטנים”.

הוא לא הופך את זה להכרזה חגיגית על עתיד מזהיר למוזיקה הקלאסית בישראל. “אני לא חושב שזה מעיד על עתיד גדול למוזיקה קלאסית בישראל”, הוא אומר, “אבל זו איזושהי שניית תקווה”.

סיום בג’אז

קונצרט הסיום של העונה ה-22 יתקיים ביום ראשון, 28 ביוני 2026, בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה, עם התזמורת הסימפונית חיפה, בניצוחו של עמוס טלמון ובהשתתפות הפסנתרן והיוצר גיא מינטוס.

טלמון מגדיר את קונצרט הסיום כקונצרט מיוחד, שהחוט המחבר בין כל יצירותיו הוא “ג’אז ובלוז” – מג’אז אמריקאי, דרך ג’אז רוסי, ובתווך “איזשהו בלוז קטן ישראלי”.

הערב ייפתח ב”פתיחה קובנית” של ג’ורג’ גרשווין, יצירה שנכתבה בעקבות ביקורו של גרשווין בהוואנה ומשלבת מקצבים וכלי הקשה המזוהים עם קובה. בהמשך יבצע גיא מינטוס את “לב”, יצירה קצרה פרי עטו, הכוללת גם אלתורי ג’אז. לאחר מכן יגיע אחד מרגעי השיא של הערב: “רפסודיה בכחול” של גרשווין לפסנתר ולתזמורת.

טלמון אומר כי מינטוס מביא לביצוע הזה דבר שאין לאחרים: אלתורי ג’אז משלו, המבוססים על הקדנצות של גרשווין. אחרי ההפסקה תבוצע סוויטת ג’אז מס’ 2 של שוסטקוביץ, יצירה שלדברי טלמון כתובה “לתזמורת סימפונית של ג’אז” וכולה “פנינים”. לקראת הסיום, הוא מכין לקהל גם הפתעה קצרה מתוך יצירה של שוסטקוביץ, שלדבריו ייתכן שלא בוצעה מעולם בארץ.

מוזיקה ומדינה

באחד הרגעים הישירים בשיחה נשאל טלמון אם הוא מכניס לבמה גם את מה שהוא מרגיש לגבי המתרחש במדינה. התשובה שלו ברורה. “לא רק שמותר”, הוא אומר, “אני מביע את דעתי גם מהבמה”.

הוא יודע שלא כולם אוהבים את זה. הוא אפילו מספר שאשתו כועסת עליו לפעמים כשהוא עושה זאת. אבל מבחינתו, אי אפשר להפריד לגמרי בין המוזיקה לבין מה שקורה בחוץ. “מה שקורה בתוך המדינה שלנו, בתוך החברה שלנו, יכול להביא אותי לידי ייאוש”, הוא אומר. “אבל מנגד עומדת האהבה למוזיקה, עומדת האהבה שלי וההערכה הענקית שלי לקהל המנויים שלנו ולקהל של קוני הכרטיסים לקונצרטים”.