אור רוזנברג, תושבת רעננה, עיתונאית ועורכת חדשות לשעבר, כותבת סיפורים קצרים וזוכת פרס עינת 2025, מגשימה השנה חלום ישן עם ספר הביכורים שלה, "עיר אנשי החול". אחרי שבע שנות עבודה, תשעה סבבי עריכה ושכתוב, היא מביאה אל מדפי הספרים ז'אנר שכמעט ואינו זוכה לייצוג בספרות הישראלית – מותחן אימה פסיכולוגי מקומי.

עלילת הספר מתרחשת ביישוב מדברי מבודד ועוקבת אחר גילי, שוטרת ואם חד-הורית לבת עם צרכים מיוחדים, הנקלעת לחקירת רצח מסתורית שמערערת את המציאות כולה. דרך מתח, אימה ואלמנטים על-טבעיים, הספר עוסק גם בפחדים הכמוסים של הורות, בדידות וחברה המתמודדת עם טראומה. בראיון למרחב אונליין מספרת רוזנברג על הדרך הארוכה אל הספר הראשון, המעבר מעיתונות לפרוזה והפחדים שהפכו לחומר גלם ספרותי.

ספר הביכורים שלך יצא לאור השנה. איך היה המעבר מכתיבת סיפורים קצרים לספר?

"אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, ותמיד רציתי לכתוב ספר באורך מלא – שמביא הרפתקה מקצה לקצה. מה שמאפיין סיפורים קצרים הוא שקוראים אותם בסשן אחד ואז עוברים לסיפור הבא. זו חוויה שונה לגמרי. כתיבת סיפור קצר יכולה לקחת כמה שעות או שבוע-שבועיים ואז מפרסמים אותו. זו חוויה קצרה ובודדה יותר. את הספר הזה ערכתי ושכתבתי תשע פעמים לפני שיצא לאור. בכתיבת ספר יש גם את האפשרות לפגוש את קהל הקוראים, וזה חלק משמעותי מאוד מהחוויה".

כמה זמן עבדת על "עיר אנשי החול"?

"התחלתי ב-2018. סיימתי את הטיוטה הראשונה בתקופת הקורונה, ולאחר מכן ערכתי את הספר ושיניתי את נקודת המבט של כל העלילה. למעשה כתבתי אותו מחדש מנקודת מבט אחרת. השנה הוא סוף סוף יצא לאור".

מאיפה הגיע הרעיון לספר מהסוג הזה?

"רציתי לקרוא בעברית מותחן אימה פסיכולוגי ולא מצאתי משהו כזה. רציתי לכתוב סיפור ששייך לז'אנר הזה, אבל מרגיש מאוד מקומי. כזה שיש בו דמויות עם מאפיינים מקומיים, שעוסקות בשחיתות, במלחמות, בשירות הצבאי, בפריפריה ובדברים שישראלים מכירים ומבינים".

היו רגעים שבהם חשבת לוותר על הפרויקט?

"ברור. יש רגעים שבהם את קוראת את מה שכתבת וחושבת שזה לא מספיק טוב, שאולי כדאי להתרכז בסיפורים קצרים או אפילו לא לכתוב בכלל. במהלך השנים שבהן עבדתי על הספר החלפתי מקומות עבודה, עברתי דירה מהרצליה לרעננה ונולדה לי בת. כל אחד מהדברים האלה קוטע את רצף הכתיבה, במיוחד כשמדובר ברומן ארוך ומורכב".

מה לקחת מהעיתונאית שבך אל תוך הכתיבה הספרותית?

"דווקא לא הרבה. יש משהו שונה מאוד בין כתיבה עיתונאית לבין כתיבת פרוזה. בעיתונות את נצמדת לעובדות ולאנשים בשטח ולחוויה שלהם. בפרוזה את מכירה את כל העובדות, את כל הדמויות ואת כל נקודות המבט שלהן. יש הרבה יותר חופש לספר את הסיפור שאת רוצה לספר, וזה אפילו יותר כיף.

החיסרון הוא שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. היו דברים שכתבתי ונראו לי כמו מדע בדיוני או אימה, ואז הם קרו במציאות. כתבתי על מגפה, אחר כך הגיעה הקורונה. כתבתי על מלחמה, ואז הגיע 7 באוקטובר".

איך נולד הרעיון ליישוב המדברי שבו מתרחשת העלילה?

"הכי קל היה ללכת למקום שאני מכירה, עיר כמו הרצליה. אבל רציתי סוג של קנבס חלק שאפשר לצייר עליו. מדבר נראה ריק במבט ראשון, אבל יש חיים רבים שנמצאים מתחת לפני השטח. זה מתחבר מאוד לאימה. אפשר לקחת מקום כזה לכיוונים שונים. תמיד הרגיש לי שיש משהו מסתורי במדבר. כשהייתי בים המלח, בבקעת הירדן ובטיולים נוספים באזורים מדבריים, הייתי מריחה את האוויר וחושבת על כל הדברים שנמצאים שם מתחת לחול".

מה משך אותך לעסוק דווקא בדמות של אם חד-הורית?

"אני אמא טרייה בעצמי, וזה בהחלט חלק מהעניין. יש לי היכרות מסוימת עם מערכות שעוסקות בצרכים מיוחדים, עם מגבלות ועם קשיים בירוקרטיים. רציתי לדבר על מצב קיצוני – אמא שמסורה באופן מוחלט לילדה שלה, אבל גם נדרשת להתמודד עם תפקידים נוספים ועם מציאות מורכבת. הבת שלה לא תמיד יכולה לתקשר, והיא מוקפת באנשים שלא תמיד מצליחים להבין אותה. מעבר לזה, רציתי לעסוק בפחדים שיש לכל הורה. לא רק להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. הפחד שלא נעמוד באתגר, שיקרה משהו לילד שלנו, שלא נדע להתמודד. אלו מחשבות שפוגשות הרבה הורים, אבל לא תמיד מדברים עליהן".

אור רוזנברג: "רציתי לעסוק בפחדים שיש לכל הורה"

עד כמה גילי, גיבורת הספר, היא דמות שנולדה מדמיון ועד כמה יש בה חלקים ממך?

"אני חושבת שאת חוש הצדק היא לקחה ממני. היא מאוד רודפת צדק, רוצה לעזור לכולם, גם לאנשים שהיא בכלל לא מכירה. היא חזקה מאוד ועוברת אתגרים נפשיים ופיזיים שלא בטוח שאני הייתי מצליחה להתמודד איתם. אולי הכוחות האלה קיימים גם בי, הייתי רוצה להאמין שכן. יש בה חלק מהמחשבות, החרדות והדילמות שלי. היא עושה בחירות במצבים קיצוניים, ולפעמים גם בחירות שלא בהכרח נכונות מבחינה מוסרית, אבל אני יכולה להבין אותן. מצד שני, גילי הרבה יותר מחוספסת ממני. היא פועלת במקומות שאני כנראה הייתי מהססת בהם".

את מדברת על חרדות סביב הורות. למה היה לך חשוב לגעת דווקא בנושא הזה?

"זה לא נושא קל. אני חושבת שספרות אימה טובה צריכה לגעת בפחדים הכי כמוסים שלנו, באלו שלא מדברים עליהם בקול. בחברה הישראלית יש לפעמים תחושה שאסור לדבר על פחדים מסוימים שקשורים להורות. אבל החרדות האלה קיימות. הן לא חייבות להיות קיצוניות כמו בספר. לפעמים זו פשוט התחושה של 'זה גדול עליי'. כילדה ראיתי את אמא שלי כגיבורת-על. היום, כשאני בעצמי אמא, אני מבינה עד כמה המציאות מורכבת יותר".

האם חששת מהתגובות של קוראים לנושאים הרגישים שהעלית?

"כן. בהחלט. יותר מהכול חששתי מהתגובות למערכת היחסים בין האם לבת, כי זו לא מערכת יחסים שגרתית. יש שם אהבה ללא תנאים, אבל גם הרבה חרדה וחוסר הבנה. הילדה חווה את העולם בצורה אחרת בגלל האוטיזם והקשיים שלה, ולכן גם התקשורת ביניהן מורכבת. אחת הקוראות בשלבים המוקדמים שאלה אותי למה האם משאירה את הבת לבד בחלק מהסיטואציות. הבנתי שיש כאן פער בין איך שאני תופסת את הדמויות לבין איך שחלק מהקוראים עשויים לראות אותן. גם חששתי שיבקרו את ההחלטות שגילי מקבלת לאורך העלילה. היא מסכנת אנשים כדי להגיע לפתרון התעלומה. אבל בסופו של דבר זה לא קרה. אנשים הזדהו איתה הרבה יותר ממה שציפיתי".

את כותבת הרבה על פחדים וחרדות. הכתיבה לא מעצימה אותם?

"יש אנשים שחוששים שחרדות כאלה יזלגו לחיים עצמם. אצלי דווקא סרטים מפחידים מרגיעים. סרט מתח או אימה שבסופו יש פתרון, הנבל נתפס או הצדק נעשה – זה סוג של קתרזיס. יש בזה משהו משחרר. לדבר על החרדה היה עבורי יותר תרפויטי מאשר מפחיד. דרך הכתיבה הבנתי שאני לא היחידה שחושבת ומרגישה את הדברים האלה".

עכשיו, כשהספר הראשון כבר בחוץ, מה מפחיד יותר – לכתוב ספר ראשון או לכתוב את השני?

"אני כבר חושבת על הספר הבא. אולי הוא לא יתרחש באותו עולם, אבל כנראה יהיה באותו סגנון. אני מאוד מצפה לזה, אבל גם חוששת. התנאים כבר לא יהיו אותם תנאים. היום יש משפחה, ילדה קטנה וחיים אחרים. מצד שני, אני כבר מתגעגעת לתהליך הכתיבה. אולי כשהקטנה תיכנס לגן יהיה לי יותר זמן. ואולי בכלל אכתוב ספר ילדים. אני זורמת לגמרי".