תושבי רמת השרון מכירים את אורלי גולדשטיין כמנהלת מחלקת היישומים בעירייה. אחרים זוכרים אותה דווקא מהרקדות ריקודי העם שהעבירה במשך שנים בכיכר העיר. אלא שמאחורי שני התפקידים האלה מסתתרת גם סופרת. לאחרונה הוציאה גולדשטיין, תושבת העיר ואם לשלושה, את ספרה השני, "האמת שהסתרתי", ובריאיון לשרון אונליין היא חוזרת לילדות עם קשיי הלמידה, מספרת איך ריקודי העם שינו את חייה ומסבירה למה היא לא מאמינה שצריך להישאר כל החיים באותו מסלול.

"לא רציתי ללכת לבית הספר"

כשאורלי חוזרת לילדות שלה בחולון, היא חוזרת דווקא לילדה הקטנה שלא רצתה ללכת לבית הספר.

"אם היית אומרת לי אז שיום אחד אכתוב ספר ואגשים את החלומות שלי, הייתי מסתכלת עלייך בצורה מוזרה", היא אומרת בחיוך.

גולדשטיין, כיום תושבת רמת השרון, אמא לשלושה ומנהלת מחלקת היישומים בעירייה, התמודדה בילדותה עם קשיי למידה שפגעו בביטחון העצמי שלה: "הייתי בוכה ולא רוצה ללכת לבית הספר. המורה הייתה משאירה אותי להתאמן על כתיבת האותיות כי כתבתי לא ברור".

נקודת המפנה הגיעה בכיתה ג', כשהחלו בבית הספר שיעורי ריקודי עם: "פתאום היה משהו שאני טובה בו. הגעתי לבית הספר כי אהבתי את ריקודי העם, וזה בעצם עזר לי להתמודד".

כבר אז נולד גם החלום הראשון שלה: "החלטתי שכשאהיה גדולה, אהיה מדריכת ריקודי עם".

החלום שחיכה שנים

במקביל לשירותה הצבאי למדה אורלי מדעי המחשב, ובהמשך בנתה קריירה של כ-20 שנה בתחום מערכות המידע באוניברסיטה הפתוחה. במקביל, החלום של אותה ילדה מכיתה ג' המשיך ללוות אותה.

"בשנת 2013 החלטתי שהגיע הזמן להגשים אותו", היא מספרת. "נרשמתי לקורס מדריכי ריקודי עם, ובסיומו התחלתי ללמד".

מאז הדריכה קבוצות מגוונות – מילדים ועד בני הגיל השלישי, כולל אנשים עם צרכים מיוחדים. ברמת השרון, העיר שבה היא מתגוררת, רבים הכירו אותה דווקא מהרקדות ריקודי העם שהעבירה במשך שנים בכיכר העירייה, והפכו לחלק בלתי נפרד מהפעילות הקהילתית בעיר.

העיסוק בריקודי העם הוביל אותה גם לבלארוס, שם הוזמנה להרצות ולהדריך. לדבריה, דווקא שם גילתה עד כמה ריקודי העם זוכים להערכה. "שם זה ממש תואר," היא מספרת, ומסבירה שהחוויה הזו המחישה לה את הפער בין המעמד שמקבל התחום בחו"ל לבין היחס אליו בישראל. החוויה הזו גרמה לה לחשוב איך אפשר להגיע לקהל רחב יותר ולהנגיש את התרבות הישראלית גם למי שלא יגיע להרקדה.

סוכנת תרבות שמגשימה חלומות, צילום: הלה עמנואל

"התחלתי להעביר הרצאות, ובגלל הידע הטכנולוגי שלי גם בניתי קורס מקוון ללימוד ריקודי עם לילדים. אבל אז חשבתי לעצמי – איך אני מגיעה להרבה אנשים, בלי לעבוד כל כך קשה? החלטתי לכתוב את הספר הראשון שלי. רציתי להעביר את נושא התרבות דרך סיפור ועלילה. היה לי חשוב שהוא יהיה קליל, קריא וזורם, אולי גם בגלל הקשיים שהיו לי כילדה".

לאחר הוצאת הספר הראשון הגיעה הקורונה, ובמקביל הרגישה שהגיעה לנקודה שבה היא מחפשת שינוי מקצועי. באותה תקופה החליטה להפסיק עם ההרקדות ולחזור למקצוע שלה במדעי המחשב – אז היא גם הצטרפה לעיריית רמת השרון.

אלא שאז פרצה המלחמה: "לא הצלחתי לישון בלילות. היו לי המון מחשבות. במקרה ראיתי בפייסבוק הגרלה להוצאת ספר שירים, נרשמתי אליה וגם לקורס פזמונאות של דן תורן בבית הספר רימון. הוצאתי ספר שירים, והכתיבה הייתה בשבילי סוג של תרפיה בתקופה הקשה הזאת".

המסע המשפחתי שהפך לספר

אחרי ספרה הראשון וספר השירים, גולדשטיין לא תכננה לכתוב רומן נוסף. אבל שיחת טלפון אחת מאחיה שינתה את הכול.

"לא מזמן אחי התקשר אליי ואמר, 'אורלי, אנחנו רוצים להוציא דרכון אוסטרי'. התחלנו לחקור את ההיסטוריה המשפחתית מול השגרירות באוסטריה, ופתאום גילינו שאנחנו לא יודעים הרבה דברים על המשפחה שלנו. למרות שהם עלו לישראל עוד לפני המלחמה, היו הרבה דברים שלא ידענו".

הגילויים האלה הובילו אותה למחשבה רחבה יותר: "הבנתי שאנשים מסתירים סודות כל הזמן".

במקביל, המציאות בישראל המשיכה לחלחל אל הכתיבה שלה: "יחד עם כל מה שקורה במדינה, היו כל מיני מסרים שהיה חשוב לי להעביר. אני רואה את עצמי כמחברת בין אנשים לתרבות, וראיתי הזדמנות לעשות את זה דרך הספר".

הרומן משלב שני סיפורים המתרחשים בתקופות שונות. האחד עוקב אחר יובל, סופר מצליח שמסתיר סוד, והשני אחר אולגה, שמגלה סודות שהוסתרו ממנה במשך שנים על משפחתה. דרך שתי העלילות גולדשטיין מבקשת להציף שאלות על סודות משפחתיים, על בחירות מוסריות ועל האופן שבו אנחנו שופטים אנשים.

"זה לא משנה שהזמן משתנה", היא אומרת. "אנשים הם אנשים".

"אני לא יכולה לעבוד אם זה לא בא מבפנים"

לאורך השנים, גולדשטיין קיבלה לא מעט החלטות שהפתיעו את הסובבים אותה. אחת מהן הייתה, כאמור, לסגור עסק מצליח בתחום ריקודי העם, דווקא כשהיה בשיאו.

"זה לא פעם ראשונה שאני עושה משהו שאנשים לא מצליחים לעכל בקלות," היא אומרת. "כשסגרתי את העסק של ריקודי העם, אנשים שאלו אותי: 'איך את עושה דבר כזה? את טובה במה שאת עושה, יש לך עסק מצליח'".

אבל מבחינתה, ההחלטה הייתה טבעית: "אני רואה את עצמי כאדם שמחובר לעצמו ומגשים את החלומות שלו. אני לא יכולה לעבוד אם זה לא בא מבפנים. אני כל כמה זמן בודקת מה הייעוד שלי והולכת ומגשימה אותו. לפעמים זה פחות מסתדר לאנשים, כי אנחנו רגילים לחשוב שמוצאים עבודה ונשארים בה עד הפנסיה. גם אני לא חשבתי שאעזוב את האוניברסיטה הפתוחה, אבל כשהחלטתי להגשים חלום ילדות – לא הצלחתי לעצור את זה".