שרון קניאל רובינשטיין, מורה בבית ספר יסודי, שומרת על גחלת עמומה של אהבת הקיץ הקדומה – לא ברור למה

לפני כמה שבועות התפזר עשן סוף השנה, נכנסה במקומו הלחות ושגרת החופש הגדול התבססה לה. קבעתי תור לרופאים, עשיתי מלא סידורים. מורים, יש לדעת, דוחים את כל הסידורים לקיץ. איך אמרה קולגה? עד שפענחתי את מערכת השעות המשתנה אחת לכמה שעות – פרץ לפתע החופש, ללא התראה מראש.  

אז מצאתי זמן לסדר קצת את הבית (ערימת ספרים זזה ממקום למקום, כמה מסמכים עברו מהשולחן אל המזנון – סדר חדש!), לחדש כמה דברים במטבח (באמת, אלו שמכרו לנו את הדירה סיפרו שהשיש במטבח בהיר. פיניתי כמה קופסאות ואכן – השיש בהיר!) וללכת עם חברה מורה לעירייה, שהחליטה לפנק אותה לכבוד החופש בהיטל של 2,000 שקלים. הלכנו לבדוק למה.

נכנסנו לבניין העירייה. בכניסה מד חום מצלמה תרמית. נעמדים מולה, מצטלמים ולפי הצבע, החיישן יודע מה הטמפרטורה. אם היה כזה מד חום בכל בית הספר וגן, מחצית ממקרי הבידוד היו נחסכים. עיני חברתי נוצצות כשהיא רואה בכל מקום אלכוג'ל "מהביוקר". לפנק לפנק לפנק! התמרחנו בכמויות כאילו מדובר בקרם נגד שיזוף ועלינו לקומה היעודה. בכניסה יש חסימה – הכניסה מותרת לאדם אחד בלבד בכל פעם. החברה שלי נכנסה לבדה…

לא יכולתי להפליג במחשבות מה היה אילו – אילו העירייה הייתה בבית הספר, לא הייתה מצלמה תרמית ולא נעליים: שלושים תלמידים בכיתה, בהנחה ששלושה-ארבעה לא הגיעו, מורה ללא הפסקה, המזגן לא תמיד פועל, האלכוג'ל זול. אחד אחד? הצחקתם אותי. מה שאסור בעירייה, מותר בבתי הספר. יקום מקביל לגמרי, חוקי פיזיקה אחרים, אפידמיולוגיה שונה לחלוטין. אחר כך פורסמו הנחיות משרד החינוך בתקשורת. למה לא לפרסם קודם למורים? למה לא מתייעצים איתנו על הנחיות שעומדות להשתנות ממילא? אה, כי המורים עסוקים מדי בסידורים של החופש ובעמידה בתורים למדידת חום ובכניסה אחד אחד. אני רק לא מבינה למה כל פעם מחדש אני מופתעת מזה. כנראה שאני עדיין אופטימית ומקווה לראות שינוי.

אז איפה היינו? בינתיים במזגן, אחר כך בבריכה שנפתחה, הזמנו מקום בשמורת טבע ועקבנו אחרי ההנחיות. "בינתיים פיטרו אותי שלוש פעמים השנה", סיפר לי מישהו. מילא הכסף, מילא הקורונה, אבל גם הבריאות הנפשית שלו הולכת ונשחקת.

בריאות ושקט נפשי לכולנו!