עידו גנור מהרצליה היה איש בריא אבל בשבת לפני שבועיים התמוטט וכעבור ארבעה ימים נפטר. לאשתו חן ומשפחתו הרחבה לא היה ספק, הם הסכימו לתרום את איבריו שהושתלו בחמישה אנשים שקיבלו חיים חדשים. חן מספרת על האובדן הקשה, ההחלטה לתרום את איבריו של בעלה ועל עידו שכה אהבה ויחסר לכולם

שרון יונתן

בתמונה: עידו גנור ז"ל ושלושת ילדיו

"עידו אהב לעזר לאנשים וזאת למעשה הצוואה שלו", כך אומרת בעצב חן גנור, אלמנתו של עידו גנור ז"ל מהרצליה שנפטר ביום רביעי שעבר ואיבריו הושתלו בחמישה אנשים שזכו בזכותו לחיים חדשים.

לעידו, בן 44 במותו (הרצלייני שורשי ובוגר תיכון היובל), ואשתו חן, בת 37, יש שלושה ילדים: מאור בן 7, עמית בת 6 ואלה שחגגה יום הולדת 3 בשבת האחרונה. שניהם אנשי הייטק. משפחה נורמטיבית ומאושרת ממרכז הרצליה, עד הרגע הארור ביום שבת לפני שבועיים (24 באפריל), בו התמוטט עידו.

חן משחזרת את הרגע שבו השתנו חייה: "עידו היה בן אדם בריא בלי שום בעיות רפואיות. יום לפני יצאנו לטיול והכל היה רגיל. בשבת בבוקר, בשעה 7:15, עידו התעורר עם כאב ראש חזק במיוחד, משהו שמעבר לכאב ראש רגיל. הזעקתי את אביו שגר לידנו והזמנו אמבולנס. הוא איבד את הכרתו ותוך 20 דקות מהרגע שחש בכאבים כבר פונה לבית החולים בלינסון".

כאשר הגיע לבית החולים, התברר שעידו סובל מדימום בתוך ראשו ומצבו קשה. כבר באותו היום, עבר שלושה ניתוחים שבהם ניסו הרופאים לייצב את מצבו. חן מתארת את המאבק להצלת חייו שכשל: "למחרת, ביום ראשון, הרופאים אמרו לנו שהמצב קשה כי גזע המח נפגע בגלל מום מולד שכמובן לא ידענו על קיומו. בשלב הזה אמרו לי להכין את הילדים לנורא מכל. כעבור יומיים, התברר לנו שעידו נמצא כבר במצב של מוות מוחי. מהרגע שהוא נכנס לאמבולנס בשבת בבוקר הוא היה מורדם ומונשם. הכל קרה בצורה כל כך פתאומית, בלי שום הכנה מוקדמת".

המשפחה, שהבינה כבר שעידו לא ייצא מזה בחיים, הסכימה לתרום את איבריו של עידו והם הושתלו בחמישה אנשים: ריאה הושתלה בגבר בן 71 בבית החולים בילינסון, כבד הושתל בגבר בן 73 באיכילוב, אונת כבד הושתלה בילד בן 3 בשניידר, כליה הושלתה בבן 64 בבלינסון, כליה ולבלב הושתלו בבן 46 באיכילוב.

חן: "ידעתי שלעידו יש כרטיס אדי ואפילו מצאתי אותו. עם כל הצער והכאב שחווינו, רצינו לפחות שתהיה תקווה לאנשים אחרים. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, שזה מה שעידו היה רוצה באותו רגע ולכן לא הייתה לנו התלבטות והחלטנו לתרום את איבריו. אני ארצה לפגוש את המושתלים, אבל כמובן שזה ייקח לי קצת זמן".

איך ההרגשה שבזכות עידו ניצלו חייהם של חמישה אנשים?

"הרגשה של עצב משולב עם שמחה. הנחמה שאנשים יכולים להמשיך ולחיות. להעניק חיים טובים יותר למי שיכול להמשיך לחיות, לתת תקווה".

"אהב לעזור ותמיד חייך"

עידו הובא למנוחות ביום חמישי שעבר בבית העלמין החדש בהרצליה בהלוויה שבה נכחו מאות אנשים. "ההלוויה הייתה מאוד עצובה. היו לעידו המון חברי ילדות מימיו בהרצליה, סביבה תומכת והמון חברים", מספרת חן שמנסה להישאר חזקה ככל יכולתה למרות שאיבדה את אהוב ליבה באופן כה טראגי.

חן, איך ממשיכים מכאן?

"שאלה מצוינת שאין לי עליה עדיין תשובה. יש את הילדים שבשבילם אני צריכה להיות חזקה. שני הגדולים, מאור ועמית, מבינים שאבא כבר לא יחזור. אלה הקטנה שואלת כל הזמן מתי אבא יחזור. אנחנו מסבירים לה שהוא לא יחזור אבל קשה לה לקלוט כי היא עדיין קטנה".

איך היית רוצה שיזכרו את עידו?

"כבן אדם טוב עם לב ענק. תמיד חייך ועזר לאנשים. מי שהכיר אותו ידע שתמיד עידו עם חיוך על הפנים. בן אדם מאוד חכם, אהב לעזור ולתת. לשבעה הגיעו עשרות אנשים שסיפרו עליו דברים מרגשים שחיממו לי את הלב. תרומת האיברים היא הדרך שלו לעזור לאנשים כמו שהוא אהב וידע לעשות. זאת מעין צוואה שלו. אם היה אפשר לשאול אותו, הוא היה אומר חד משמעית לתרום את איבריו".

איזו תמיכה יש לך מהסביבה?

"תמיכה אין סופית מחברים ומשפחה, רצון לעזור עם הילדים. המשפחות שלי ושל עידו לא עוזבות אותנו לרגע וימשיכו לעזור תמיד. המשפחה שלי מאוד אהבה אותו, מבחינתם הוא היה כמו בן נוסף שלהם. אף אחד לא מעכל את זה וגם אני עדיין לא מעכלת. הוא יחסר לנו מאוד".

מה המוטו שלך מהאובדן הכבד?

"עידו היה אומר שצריך להמשיך לחיות. יש לי שלושה ילדים מדהימים שהם נותנים לי את הכח. צריך להמשיך לחיות בשבילם. זה קשה מאוד, אבל למזלי יש לי סביבה תומכת שכולם עוזרים. אי אפשר לדעת לאן החיים האלו ייקחו אותנו ולכן להגיד למי שאתה אוהב שאתה אוהב אותו. אני שמחה שהספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, רגע לפני שאיבד את ההכרה בבית. זה לא דבר שאתה מצפה לו, לאבד ככה בן זוג לחיים, בכזאת פתאומיות".

יצא לכם לדבר על החשיבות של כרטיס אדי?

"יצא לנו לדבר והוא דירבן אותי לחתום, אבל עדיין לא חתמתי. עכשיו אני יודעת שאחתום אבל זה ייקח לי קצת זמן. מבחינתי אני רוצה להישאר אז המחשבה הזאת קצת מפחידה וכואבת".

מרואן שומאף, מושתל הכליה וד"ר אביתר נשר. צילום: דוברות בילינסון

.