חן פינק הייתה בת 18 כאשר אחיה, גל רודובסקי ז"ל, נהרג באסון השייטת בספטמבר 1997. חן מספרת על נקודות זמן משמעותיות בחייו של גל, על האח הגדול שהשאיר חלל ענק ועל הגעגוע שלא פוסק לרגע

גל אחי הבכור, סנונית ראשונה לסמדר ומשה רודובסקי, נולד ב-11.1.1977 ברמת גן. אבי, משה, שירת אז בצבא הקבע בחיל הים, וכשגל נולד, הגיעה צוללת חדשה לחופי הארץ, ומשה החליט לקרוא לבנו על שמה – גל. זו הייתה תחילת הזיקה של גל לעולם המים. כשגל היה בן 7 החל לשחות בבריכת רמב"ם בגבעתיים ולאחר מכן שחה במכבי קרית אונו, שם התמיד עד כיתה י"א. גל הצטיין גם בענפי ספורט אחרים:  כדורגל, כדורסל וריצה.

הדבקות במטרה, ההתמדה, השאיפה להצליח מחד, והצניעות, מאידך, אפיינו את גל לא רק בתחום השחייה, אלא גם בענפים אחרים. גל היה תלמיד מצטיין לאורך כל שנות לימודיו מבית הספר היסודי ועד התיכון, שם סיים בהצטיינות יתרה בתחום הלימודים והספורט, אך תמיד הקפיד להצניע את הישגיו. בכיתה י"ב החל גל להשתתף באימוני כושר קרבי במסגרת חוגי הכנה לצה"ל, שם גמלה בלבו ההחלטה להתנדב ליחידת הקומנדו הימי.

המוטו של גל: "לא פורש"

לאחר שעבר את הגיבוש ב-1995 התגייס גל ליחידת שייטת 13. ביום הגיוס כתב גל על דלת הארון בחדרו את צירוף המילים "לא פורש", מטבע הלשון שכל כך אפיין אותו ואשר ליווה אותו גם במסלול המפרך אותו עבר. המנהיגות השקטה שאפיינה אותו, הצניעות, הדבקות במטרה, ההתמדה, שאיפתו להצליח וערך החברות שבלט אצלו במיוחד לאורך כל שנות חייו, הביאו את גל לאחר שנה ושמונה חודשים של אימונים מפרכים בים וביבשה, מצבי לחץ קשים ודרישות גבוהות לסיום מסלול ההכשרה של השייטת. באפריל 1997, בסיום מסלול השייטת, קיבל גל את כנפי העטלף בהן היה גאה מאוד.

ב-4.9.1997, ארבעה חודשים לאחר קבלת כנפי העטלף, יצא גל למבצע הראשון שלו יחד עם 15 לוחמים נוספים משייטת 13 לפעולה באזור אנצריה בלבנון. מטרת הפעולה הייתה הנחת מטען שאמור היה להתפוצץ בהפעלה מרחוק כשבוע ימים מאוחר יותר. המבצע נקרא "שירת הצפצפה".ב-5.9.1997 בשעה 5:00 לפנות בוקר אירע פיצוץ עז במטענים שנשא הכח. הפיצוץ הביא למותם של 11 מלוחמי השייטת וביניהם גל. בנוסף, נהרג הרופא מכח החילוץ שהגיע למקום מאוחר יותר. מבצע "שירת הצפצפה" בלבנון כונה במהרה "אסון השייטת". גל היה בן 20 במותו והותיר אחריו הורים ושלוש אחיות – חן בת 18, טל בת 12 ושי בת 4.

מיד לאחר האירוע היו מבין הלוחמים המועטים שנותרו בכח הפושט, כאלה  שטענו כי היה זה מארב. לאור זאת, מונו 3 ועדות חקירה ובדיקה שונות. אף אחת מועדות החקירה לא סיפקה תשובות מניחות את הדעת, על אף העדויות לקיומו של מארב ולתקלות במטענים אותם נשאו הלוחמים. ההמתנה לתשובות ולקיחת אחריות מצד הדרגים הגבוהים יחד עם הגעגועים והכאב מדירים שינה מאבי מזה 24 שנים.

החיים בלי גל

גל היה כל כך משמעותי ונוכח בחיי – "אחי הגדול גל", "פשוש של אמא", "מתוקיל'ה", "בּוֹר סוּד", אהוב, מוערך ונערץ, דמות לחיקוי עבורי ועבור כל הסובבים אותו. ספורטאי בכל נימי נפשו, חבר נפש, עדין וחזק, מנומס ומצחיק, אח שלי, האח שבו תמיד קינאתי ובו בזמן התגאיתי, ולכן לכל מקום שהלך גם אני הלכתי. על אף כל החשאיות שאפפה את חייו והביישנות, היינו כה קרובים. כשהיינו קטנים לכל מקום הלכנו יחד, שיחקנו יחד, שחינו יחד, בילינו יחד. כשגדלנו תמיד היה לצדי – עוזר, מקשיב ומצחיק אותי. בדמיוני גל עדיין בן 20, והזיכרונות הם רבים ושונים, באים וחולפים כתמונות רצות, כמו וידאו ישן. הזיכרונות הללו מחזירים אותי כל פעם אחורה לאותה דקה לפני 24 שנה.

ובזיכרוני גל מחייך, לובש את החולצה המשובצת שאהב, שר שיר בקולי קולות של נטלי אימבורליה. שוכב במיטה בחדר ומשחק בכדור "מסירות" עם הקיר, צופה במשחק כדורגל בסלון וצורח כשהקבוצה שאותה אהב מבקיעה גול, חוזר מיוזע ממשחק כדורגל עם חברים או מריצה, או נכנס הביתה עם המדים, חתיך שכזה, וזורק את התיק הצידה בכניסה. אני נזכרת בו שוחה, חדור מטרה להגיע לקיר ראשון, בסגנון פרפר היחודי לו, חוזר לשבּת גמור מהצבא אבל יוצא עם החברים במקום לישון, והכל תמיד עם חיוך.

רוב שנות חיי עברו עליי בלי גל, בלי אח גדול לצדי שייעץ, שיצחיק אותי, שיבלה איתי, בלי חיבוק אוהב ובלי ההערות הציניות שהיו ייחודיות לו. ההיעדרות הזו היא עוצמתית ושואבת ונוכחת כל הזמן. גל הוא בבחינת נעדר-נוכח, לא חוגג, לא רוקד, לא מחבק, לא שר, לא מחייך – גל לא איתנו. כבר לא טווים יחד זיכרונות חדשים, לא חוויות חדשות, אהבות חדשות, הוא לא משתתף איתנו בשמחות, בחתונות, בלידות וגם לא איתנו במותם של הקרובים לנו מכל. הכל קורה בלעדיו. וכמו הדברים הגדולים של החיים גם הדברים הקטנים מזכירים את חסרונו. כשאני שומעת ברדיו שיר שאהב, כשאני שומעת על יחידות קרביות, כשאני עולה במדרגות בית הספר בו אני מלמדת ולמדנו בו יחד, כשאני שומעת את השם "גל", כל גל, כשאני מסתכלת על הילדים שלי כשהם מסתדרים או רבים ביניהם – אני חושבת עליו. המחשבות מלוות בתחושות של געגוע אל גל, אל מי שהיה ואל מי שיכול היה להיות, ובתחושות של כאב – עליו שפשוט לא זכה לחיות, ועליי שלא זכיתי לחיות איתו, עם אחי הגדול.

נותר לנו רק לזכור

ב-2011 הוריי נסעו עם אחותי הצעירה, שי, לטיול לפני צבא, ושם מצאה אמי את מותה כשנפלה מקומה ראשונה. מדי שנה, לפני כל אזכרה לגל, אמא הייתה מתיישבת על כסא הטלפון הישן בפינת הטלפון בבית הוריי. שעות הייתה רוכנת מעל ספרי הטלפונים הישנים שלה, הנמצאים כעת ברשותי, מתקשרת לכל אחד ואחת ומודיעה על מועד האזכרה שלו. אמרה כי חשוב לה שיגיעו, שיזכרו אותו ושיכבדו את היום הזה. גל היה בעל נחישות והתמדה מאין כמותן והצמד המילים "לא פורש" לא היה סתם סיסמה אלא דרך חיים. גל גם היה דוגמה חיה למושג צניעות וענווה, חבר אמיתי ובעל מנהיגות שקטה. גל יכול היה להצליח ולשגשג, לאהוב ולהיות נאהב, אך בגיל 20 נגדעו חייו. גל השאיר מאחוריו משפחה וחברים מרוסקים. מה שנותר לנו זה לזכור, להזכיר ולהנציח.

גל רודובסקי ואימו
גל רודובסקי ואמו סמדר ז"ל

.


להצטרפות לקבוצות הוואצאפ של "שרון און ליין"

קבוצת רעננה לחץ כאן

קבוצת הרצליה לחץ כאן

קבוצת רמת השרון לחץ כאן

קבוצת כפר סבא לחץ כאן

קבוצת כפר שמריהו לחץ כאן

לדף הפייסבוק של "שרון און לייין" לחץ כאן

לעמוד האינסטגרם של "שרון און ליין" לחץ כאן