כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, יוסי חיים עדיין מוצא את עצמו אורז ציוד ונוסע עם עשרות מתנדבים למוצבים, שטחי כינוס ושטחי אש ברחבי הארץ. יוסי, תושב רמת השרון, נשוי ואב לשלושה, הוא ממקימי "אחים למנגל" – יוזמה שהחלה בימים הראשונים למלחמה והפכה מאז לעמותה שמגיעה ללוחמים עם אוכל, מוזיקה ובעיקר, לדבריו, הרבה חיבוק מהעורף.

מאחורי העמותה עומדים יוסי חיים ואחיו חזי חיים, מוטי יחזקאל, יוגב ויגל זאווי, ניב דרדור ושרון מדזיבובסקי. מה שהתחיל אצל כמה חברים כרצון לעשות משהו עבור הלוחמים הפך עם הזמן למערך של כ-150 מתנדבים.

"ב-7 באוקטובר החלטנו שאנחנו עושים משהו, והמשהו הזה היה אירועים ללוחמים בשטח", מספר יוסי, "מאז אנחנו יוצאים כמעט בכל שבוע ומגיעים ללוחמים בשטחי כינוס, במוצבים ובשטחי אש – מלבנון וגוש עציון ועד אזור עזה".

האירועים מתקיימים לעיתים גם במקומות שבהם קולות המלחמה נשמעים היטב וחיים לא מנסה להציג את עצמו כמי שהתרגל לכך.

אתה לא מפחד להגיע למקומות האלה?

"האמת שאני נחשב הכי פחדן בחבורה", הוא אומר. "הבומים מלחיצים אותי. יש כאלה שהתרגלו, אבל אני לא התרגלתי. גם אשתי לפעמים חוששת, אבל כשאנחנו מבינים את המשמעות ושבסוף יש שם לוחמים ולוחמות שצריך להגיע אליהם ולעשות להם טוב, גם בנקודות הקצה ובמקומות המסוכנים – צריך להגיע ולשמח אותם".

עוזבים הכול ויוצאים לשטח

לאף אחד ממקימי "אחים למנגל" לא היה רקע מקצועי בהפקת אירועים או בקולינריה. כל אחד הגיע מעולם אחר, ואת הפעילות הם מקיימים לצד העבודה והחיים האישיים.

"אני מאמן כדורגל, יש רואה חשבון, המנגליסט שלנו הוא בכלל יועץ משפטי. אנשים עוזבים את כל מה שיש להם, מגיעים עם הרכבים הפרטיים שלהם ומחכים לרגע שבו יוכלו לקחת חלק".

ומה שמחכה ללוחמים בשטח הוא כבר הרבה מעבר למנגל. המתנדבים פורסים עמדות אוכל שכוללות, בין היתר, שניצל בחלה, בוריקות, פלאפל שמטוגן במקום, פוקאצ'ות מהטאבון, בשרים, גלידות, ופל בלגי וקינוחים שנתרמים לפעילות. לצד כל אלה מגיע גם די-ג'יי כדי להשלים את האווירה.

בשר, קינוחים ואווירה, צילום: עמותת אחים למנגל

בקבוצת המתנדבים חברים כיום כ-150 איש ואישה מכל רחבי הארץ, ולדברי חיים לכל אירוע יוצאים בדרך כלל בין 30 ל-50 מהם. כמחצית מהמתנדבים הן נשים, והוא מקפיד להדגיש את חלקן בפעילות. "הן הכוח החזק, האנרגיה. הן מפעילות עמדות ועובדות איתנו בכל דבר. אפשר להגיד שערב בלי נשים הוא לא אותו הדבר".

למרות הביקוש מצד אנשים נוספים שרוצים להצטרף, חיים מספר כי חשוב לו שהגדילה לא תשנה את אופי הקבוצה. "יש עוד המון מתנדבים שרוצים להיכנס ולקחת חלק, אבל חשוב לי לשמור על המרקם החברתי ועל האותנטיות של האנשים. זה מה שבונה את הקבוצה – פאזל של אנשים טובים".

"הלוחמים רקדו ובכו"

מאז תחילת הדרך קיימה העמותה קרוב ל-200 אירועים ונגעה באלפי חיילים וחיילות. מבין כל המפגשים, אחד מהם נחרט אצלו במיוחד.

"לפני כשלושה חודשים עשינו אירוע לפלגה של סיירת נח"ל שאיבדה ארבעה לוחמים בלבנון. הבאנו די-ג'יי, והיה שם רגע שאני לא אשכח בחיים. הלוחמים רקדו ובכו עם דגלים שעליהם התמונות של החברים שלהם. זה היה מטורף".

דווקא ברגעים כאלה, הוא אומר, מתברר שהאוכל הוא רק האמצעי. "לוחמים פוגשים אותי ואומרים, 'אתם אפילו לא מבינים מה עשיתם'. זה המורל, החיבוק, ההבנה שגם אחרי כל כך הרבה זמן עדיין חושבים עליהם. החיבור של העורף והחזית הוא משהו חשוב. חייבים כל הזמן להיות על זה".

עם הזמן התרחבה "אחים למנגל" מעבר לאירועים בשטח. העמותה מסייעת גם לחיילים בודדים, להלומי קרב ולמשפחות מילואימניקים, ובין היתר מחלקת חבילות שי בחגים.

לעיתים מגיעות לעמותה בקשות גם מיחידות שנמצאות במקומות שאליהם המתנדבים אינם יכולים להיכנס. במקרה כזה, העמותה מממנת את המזון והלוחמים אוספים אותו בעצמם. "אנחנו דואגים להם לבשר כדי שיוכלו לעשות לעצמם על האש", מספר חיים.

דרך נוספת לממן את הפעילות נולדה ממשפחות שבוחרות לחבר אירוע פרטי עם נתינה לחיילים. "יש למשל תורמת מארצות הברית שמגיעה עם הבן שלה ורוצה לחגוג לו בר מצווה באזור ירושלים עם 120 חיילים. הם תורמים את הכסף לאירוע ואנחנו חוגגים לילד יחד עם החיילים".

"התרומות ירדו משמעותית"

הפעילות ממומנת באמצעות תרומות מהארץ ומחו"ל, גיוס כספים שוטף וכן תרומות של מזון ומוצרים מבעלי עסקים – גם כאלו מרמת השרון. אלא שלדברי חיים, ככל שחולף הזמן, קשה יותר לגייס את המשאבים הדרושים.

"התרומות באמת ירדו משמעותית. לא כולם חייבים לתרום בכסף – הרבה מהפרויקט מתקיים בעזרת קשרים, ובעלי עסקים מתחום המזון שעוזרים לנו. אפשר לתרום גם מוצרים לחבילות או דברים שנוכל להשתמש בהם בשטח".

למרות הירידה בתרומות, מבחינתו אין כרגע שאלה אם ממשיכים. "המלחמה הזאת לא נגמרה – לא בצפון, לא בדרום ולא ביהודה ושומרון. המילואימניקים עוזבים את הבית והחיילים נמצאים שם. את המעט הזה שאנחנו נותנים להם אנחנו רוצים להמשיך לעשות".

והתמורה, הוא אומר, מגיעה לפעמים בחיבוק או בהודעה בסוף הערב. "הרגש שיש בשטח הוא משהו שאין שני לו. החיבוק של מפקד או הודעה שאנחנו מקבלים אחרי אירוע – זו תחושה שאי אפשר להסביר. אלה הילדים שלנו, השכן, הדוד שבמילואים. הבן שלי בעוד שנתיים יתגייס לצה"ל. הצבא יהיה פה גם בעתיד ואנחנו נצטרך להיות שם בשבילם".

"צריכים להיות שם בשביל הלוחמים", יוסי חיים ולוחם, צילום: עומתת אחים למנגל

"זה מתחיל מהילדים"

עבור חיים, לפעילות יש גם מטרה נוספת: לחבר את הדור הצעיר להתנדבות. הוא מספר כי הוא לוקח ילדים לפעילויות כדי שיכירו מקרוב את החיילים והלוחמות שאותם הוא מבקש להציב עבורם כדמויות לחיקוי.

"אנחנו צריכים לתקן את החברה שלנו וזה מתחיל מהילדים. אני לוקח ילדים לאירועים כדי שיסתכלו על הגיבורים. אלה הגיבורים שהילדים שלנו צריכים לשאוף אליהם, אלה הלוחמים והלוחמות שמגיע להם להיות מושא לגאווה".