ביום שישי האחרון, בסביבות השעה 12 בצהרים, יצאתי מביתי לסיבוב רגלי ברחוב סוקולוב הרצליה. על אף השמש הקופחת, צדה את עיני חבורה של כשלושים נערים וצעירים תושבי העיר, כולם בנים, שישבו על כיסאות פלסטיק בשולי המדרכה, צמוד לקיר של אחת החנויות. בשקט מופתי הם שיחקו בינם לבין עצמם, זוגות זוגות, משחקי חשיבה. ממבט חיצוני הם נראו לי ילדים טובים. חנונים, בשפת העם.

עצרתי לצלם את התופעה המקסימה הזו, בלב הרחוב הראשי הכי עלוב בהרצליה, כי היא הזכירה לי את הזקנים שמשחקים שחמט בשיא החום ברובע הקובני של מיאמי, ולחילופין, את שחקני הפאטנק (כדורת) בקיץ של פרובאנס. לפתע ניגש אליי אדם מבוגר, הזדהה כבעל החנות הסמוכה, ושאל בנימוס אם אכפת לי לא לצלם. שאלתי מה קרה, הרי מותר לצלם במרחב הציבורי, ואין פה שום סוד, להיפך. “יש מדיניות חדשה של ראש העיר”, ענה לי בעל החנות שארגן את הפעילות, “ואני מפחד שהפקחים שלו יתלבשו עליי”. איחלתי לו בהצלחה, ולא צילמתי.

מדיניות האכיפה החדשה בהרצליה, שאוסרת על בעלי חנויות להוציא לרחוב סחורה ומתקנים, שאותה יזם ראש העיר יריב פישר, נפלה כרעם ביום בהיר על ראשם של עשרות בעלי עסקים קטנים במרכז העיר – שעומדים על הרגליים מבוקר עד ערב, ביושר, כדי לגמור את החודש ולפרנס את משפחותיהם. אנה רובין, אמא לתאומים בני שנתיים ובעלת חנות וינטג’ (בגדים יד שנייה) בסוקולוב, היא דוגמה נוספת. מאז ההכרזה על מדיניות האכיפה החדשה של יריב פישר, היא נאלצת להכניס את קולבי התצוגה לתוך החנות, והקופה שלה ריקה.

ראש העירייה שגה פעמיים. פעם ראשונה, כשהכריז באופן חד צדדי על מדיניות אכיפה קשוחה וקשיחה בהרצליה, מבלי להיוועץ לפני כן בנציגי הסוחרים במרכז העיר, ומבלי לאפשר להם להביע את עמדתם בהליך כלשהו של שיתוף הציבור. במקום זאת אצה לו הדרך לעשות שינוי מהיר – לדעתי, שינוי חיוני ומתבקש – בנראות האיומה של המרכז המסחרי בהרצליה. פעם שנייה, כשרץ להתראיין בטלוויזיה, וקשר שם את המחאה הלגיטימית של סוחרי סוקולוב אל “גורמים עבריינים”, כאילו יש קשר כלשהו בין הגזירות שהנחית עליהם לבין מלחמה נגד עולם הפשע.

הספין הזה, של מיתוג כל מי שמתנגד למדיניותו בתור “שלוח של העבריין לשעבר רפי קדושים”, אמנם סייע לחבר מועצת העיר הנצחי, יריב פישר, להדיח ראש עיר מוערך, משה פדלון, ולנצח על חודם של כמה מאות קולות בבחירות לראשות העיר הרצליה – אבל עכשיו אנחנו כבר בחיים האמיתיים. עם סוחרים אמיתיים, שאין להם שום קשר לפשע, ופישר פגע בפרנסתם בלי להתריע ומבלי לחפש חלופות.

ביום שישי האחרון הוא כנראה הבין, שיש בעיה עם ההכרזה הפזיזה שלו כלפי עצמאים תמימים וטובים, ושיגר את מנכ”לית העירייה לפסאז’ לב העיר, לשוחח עם בעל חנות שמוכר שם נעליים כבר שלושים שנה, ועם בעל דוכן סנדוויצ’ים וחביתות ירק, שמוכר מדי צהרים, על גבי פלטה חשמלית, את סיר המרק הכי טעים בהרצליה. 20 שקלים לקערה. טעמתי. לאחר מכן יצא להיפגש עם בעלי עסקים בעצמו. פישר היה חייב לפתוח את אוזניו ולבו, כלפי אנשים הללו, לפני ששיסה בהם את פקחי העירייה. אבל מוטב מאוחר, מאשר אף פעם.

מה השורה התחתונה? הכוונה של ראש העיר הטרי, לשפר את חזות מרכז העיר, ולסלק את ארגזי הירקות וקולבי הבגדים והכיסאות שחוסמים את המדרכות ללא שום הסדרה – היא 100% לגיטימית, סבירה ולדעתי גם ראויה ונכונה. בטווח הארוך, אם רחוב סוקולוב הרצליה ייראה כמו רחוב אוסישקין ברמת השרון או דיזנגוף תל אביב, ולא כמו שוק התקווה או רחוב הרצל ברמת גן, זה יביא יותר תנועה של עוברי אורח ויותר כוח קנייה. אלא שבטווח הקצר, המיידי, שינוי כללי המשחק ברחוב פוגע בפרנסת בעלי החנויות – ועל כך ראוי לתת את הדעת ולהציע פתרונות. זה לא בשמים, להגשים בכפיפה אחת את שתי המטרות.

בעיית רחוב סוקולוב לא נולדה בקדנציה של פישר ואפילו לא בקדנציה של קודמו, פדלון. עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת, ניסה ראש העירייה המנוח, אלי לנדאו ז”ל, להחיות את מרכז העיר, וכשל. גם למחליפתו, יעל גרמן, היו תוכניות שאפתיות להרים ולשדרג את סוקולוב, אך פועל, מילותיה היו גדולות ממעשיה. הסטטוס קוו הירוד של חזות מרכז העיר, נשמר גם בתקופת פדלון, ובסך הכול במצטבר 41 שנות כישלון מהדהד, מאז שלנדאו נבחר לראשונה לראשות העיר בשנת 1983.

יריב פישר ניגש לטפל בסוגיה הזו עם כוונות טובות, אבל את בעיית רחוב סוקולוב אי אפשר לפתור במחי יד, בטח לא בהנחתת מדיניות אכיפה חדשה וחפוזה. יציאתו מלשכת ראש העיר הממוזגת, אל החנויות במרכז העיר, לשמוע מה כואב להן – גם אם בדיעבד – היא צעד חיובי. לא בושה לעצור לרגע, להשהות את האכיפה הדורסנית, לשמוע את הסוחרות והסוחרים, ולעשות חושבים איך להסדיר ולשפר את חזות רחוב סוקולוב מבלי לפגוע בפרנסתם של בעלי העסקים.

לא בושה לומר: “טעיתי, אני חדש בתפקיד וזה קורה, מי שעושה הרבה גם טועה, אבל עכשיו אני עוצר לרגע – ומתקן”.