ביום העצמאות תכנן ראש עיריית הרצליה לחגוג בגדול, על חשבון הקופה הציבורית, בתקופה של צמצומים ומלחמה, עם הופעות נוצצות של אמנים ולהקות מן השורה הראשונה.

לא הזיז לו, ליריב פישר, שרשויות מקומיות אחרות הידקו חגורה.

באה השריפה בהרי ירושלים והזכירה לכולנו, כולל לראש העירייה שחיפש לעצמו כותרות, שמוקדם מדי לחגוג.

פחי אשפה עולים על גדותיהם בשכונת גליל ים, הרצליה, אפריל 2025. צילום: פרטי

פחים כחולים

המציאות היומיומית האמיתית, שחווים תושבות ותושבי הרצליה, שצורכים את שירותי העירייה – מקפלת בתוכה סיפור אחר, לגמרי לא זוהר.

סיפור שכולנו נשלם עליו ביוקר.

לאחרונה התפאר יריב פישר בהחלטה “אמיצה” כביכול: לבטל את הפחים הכחולים למחזור נייר, שהיו פזורים בבתי המגורים בהרצליה, ולחסוך, לדבריו, 1.1 מיליון שקלים.

בלו וושינג

על פניו נשמע כמו ניהול אחראי.

בפועל, עוד דוגמה קלאסית למה שנקרא בלו-וושינג, שכול כך מאפיין את עידן פישר בעיריית הרצליה: לצבוע את המציאות בכחול יפה ומבריק, בעוד שהבעיות האמיתיות אינן מטופלות, נמרחות, מטויחות, או נעלמות מן העין תחת מסך יח”צני של תשבוחות עצמיות.

הנה מה שקורה בשטח בפועל: בלי פחים ייעודיים, תושבים משליכים את הניירות, הקרטונים והפסולת-למחזור – לפחים הרגילים.

התוצאה: זינוק של מיליוני שקלים בעלויות פינוי האשפה העירונית. על פי אחת הטענות – תוספת של 3 מיליון שקלים.

מה שחסכנו, כביכול, ביד אחת, נשלם בגדול ביד השנייה.

פחות קיימות, יותר בזבוז.

פחות ניקיון, יותר יח”צ.

מציאות מוניציפלית עגומה שחווים תושבי הרצליה בשנה האחרונה.

אחיזת עיניים

בזמן שיריב פישר תקצב במיליונים הבאת זמרי-על ולהקות, לחגיגות העצמאות, אנו מתבשרים שאין כסף לתוספת תקנים של סייעות בגנים.

נכון, מגיע לנו לשמוח, גם בתקופה מורכבת כזו.

אבל כשחגיגות נועדו להסתיר מציאות אמיתית של הזנחה, ניהול כושל ומדיניות כלכלית מפוקפקת — זו איננה חגיגה, זוהי אחיזת עיניים.

הכותב הוא פעיל חברתי, תושב הרצליה, המפעיל ומנהל את דף הפייסבוק “הרצליה העיר שלי”.

אסף אמר נולד, גדל וחי בהרצליה. צילום: פרטי