ארבעה בנים הבאתי לעולם, למדינת ישראל. ארבעה גברים בחיי, ישמור אותם האל. וכל שנה מחדש בפסח, כולנו צחקנו נורא, למי ייצא הרשע, ב”ארבעה בנים דיברה התורה”.

אבל עכשיו זה לא מצחיק, ובטח לא סביר, יותר כמו הזיה – כששניים במילואים, ושניים בסדיר. “החכם” חזר מדרום אמריקה היישר לגבול הצפון, “התם” בתוך הטנק כבר עזב את שיזפון, “אינו יודע לשאול” הוא עדיין די טירון ו”הרשע” נמצא בעזה, ועוד בלי הטלפון הנייד. בקיצור, אחד על די-9, אחד במארב, אחד בתוך הטנק, ואחד… לא יודעים איפה הוא עכשיו.

ואני כמו רועת צאן, שמנסה לספור ת’עדר, רוצה להחזיק אותם לידי, לדעת שהם בסדר. מגלה שהכבשים אמנם שלי, אבל להם כבר יש רועה אחר, הם נחושים לשוב ולהילחם, “רק כשננצח – כל זה ייגמר!”. עוד חיבוק לאחד, ולשני שולחת מבט של אהבה ואח שלהם מפציר: “נו אמא, אני חייב לחזור לצבא”.

ובסופ”ש כשהם באים הביתה – איתם גם הריחות, של אדרנלין, של זיעה, של גרביים, של גברים שחזרו מקרבות. כשמכינים בסג’עייה טונה על הגז – הריח עד הרצליה נדבק למדים (מאחת שיודעת). אין מה לעשות, זה לא יורד גם בכביסה העשרים.

סיפורי צבא, סלנג, הדגמות והגזמות, ספגטי, פיצוחים, פינוקים ועוגות, וכביסות. ועוד כביסות. מלא כביסות. עושים פזצטות בסלון, שיפצורים לנשקים. זה לא היה רק אתמול בערב חזרנו מאסיפת הורים?

הם מספרים על אזרחים שהתגייסו לעזור, על עם מאוחד ומגובש, שיוצא מחושך לאור, והנה עוד אחד מגיע! עייף, רעב, עם האחים הוא מתגלגל מצחוק, כמעט נרדם על השולחן באכילה – כמו כשהיה תינוק. עוד קצת סיפורים, ועוד קצת “חוויות” וכבר הם נשפכים סביבי, בהרמוניית נחירות,
(וזה כנראה הזמן, לעוד סיבוב כביסות).

אמא היא בסיס האם – את זה כולן יודעות, אך כרגע אצלי גם הבסיס וגם האם… בחרדות. “קסדה טאקטית”, “אפוד טאקטי”, דיבורים מהסרטים, הם קוראים לי “אמא טאקטית”, אבל אני בכלל על כדורים. עברנו מרבע לחצי ואז לכדור אחד של הרגעה. “לא יודעת, זה לא עולה לי”, רק מגביר ת’דאגה. והשדים – יוצאים בלילה, רוקדים לי במחשבות.

איפה זאתי מתוכנית הבוקר עם ההמלצה לנשימות? אני יכולה להגיש שם פינה בנושא אכילה רגשית. תאכלי 4 פרוסות חלה עם חמאה להעצמה אישית, נעבור ל-3 פרוסות נוטלה להמתיק את המלוח – ואפשר גם לשלב אותם בשם המצב רוח.

הכי קשה זה בבוקר – לא קמה ולא מתארגנת, אחרי לילות דאגה שכאלה אני מרגישה איך אני מזדקנת,

ופתאום הטלפון מצלצל, אמאל’ה! על הצג מספר חסום. הדמיונות משתוללים, אני רואה מסוחרר וקצת עמום, או.קיי, זו סבטלנה מהבנק… בקשר לחריגה בחשבון… הנה היא שוב מדקלמת לי את אותו הפזמון. ואני בכלל לא פה סבטלנה, כבר נראה לי… נצח של ימים, אני בכוננות-שלא-נגמרת, בין דאגות-עצב-ולקנות להם תחתונים, בין שיחות עידוד, שיחות הרגעה, שיחות וידאו ושיחות עם עצמי, תירגעי, תנשמי, שחררי, ובלילה – את העיניים כבר תעצמי!

מזריקה לווריד חדשות באופן קבוע. לא מבינה איך רק התחיל וכבר נגמר השבוע. הלב מתמלא שמחה גדולה לרגע – ושנייה אחר כך דיכאון,
שוב מתכסה בעצב, אני מאבדת את זה?

אין פה שום הגיון. המון עצות מכל כיוון, לשגרה, עבודה, אימון, “אולי ריצה?”. לא רוצה, לא רוצה, לא רו-צה!

טוב, נרגעתי, די, מחשבות חיוביות, קארמה טובה, אנרגיה, ועוד מלא שטויות. הרי אם עברנו את פרעה – אז נעבור גם את זה, כי אין לי ארץ אחרת וגם אם אדמתי, וכל זה…

אבל בעיקר בזכות משפחה תומכת, חברים, וחברות שהן כמו אחיות,
מגן דוד על הצוואר וכמה אמונות טפלות, אנשים שעבורם אני חברה, אחות, בת, או ‘הדודה אילת’ שבשקט יושבת, ורק מייחלת ומתפללת,
לא לקבל שום צילצול בפעמון, ושום דפיקה בדלת.

ארבעה בנים הבאתי לעולם, למדינת ישראל. ארבעה גברים הם בחיי, ישמור אותם האל.