שובו של החלל רן גואילי ז”ל, החטוף האחרון שהוחזר אמש לישראל, הוא אירוע בלתי נתפס. הוא מסמן את קץ הפרק הפיזי של המאבק הכי הרואי, כואב ומעורר השראה שניהלה החברה האזרחית בישראל; מאבק שבוודאי עוד יילמד בספרי ההיסטוריה.

אך גם כעת, כשהמעגל נסגר, ברור לכולנו שמדינת ישראל לא תשוב להיות מה שהייתה. הטראומה של ה-7 באוקטובר היא צלקת חקוקה בלב הקולקטיבי, וייקח לנו עשרות שנים, אם בכלל, להחלים מההריסות.

הגיעה השעה לנשום

ובכל זאת, דווקא עכשיו, מותר ואף חובה עלינו להתחיל לנשום. וכדי שזה יקרה באמת, אנחנו זקוקים לעזרה של ראשי הרשויות המקומיות שלנו.

במשך זמן ארוך, המרחב הציבורי בערים ובצמתים גויס כולו למען המטרה הקדושה. רחובות הערים והכבישים נצבעו בשלטי ענק וכיסאות צהובים הוצבו בכל כיכר.

שלט להשבת החטופים מתנופף ברוח. עכשיו, מותר לקפל. צילום: שרון אונליין

גם היום, כמעט בכל גשר מעל כביש מהיר או בצדי הדרכים הראשיות, אפשר לראות את השלטים הללו – חלקם כבר קרועים, מתנפנפים ברוח בבלתי נשלטות, דהויים מהגשם ומהזמן. קירות הערים הפכו ללוח מודעות של כאב ותקווה. זה היה הכרחי, זה היה עוצמתי, וזה היה המנוע שהחזיק אותנו ערים.

הפרדוקס שבין השלט למסך

אלא שבתוך המאבק המוצדק, נוצרו מצבים שהם על גבול האבסורד. שיא הפרדוקס הישראלי הכה בי ממש שלשום: בבוקר, בנסיעה ברכב מהרצליה ורמת השרון, שוב חלפתי על פני שלטים הקוראים להשבתם של חטופים שכבר מזמן, למרבה השמחה והרווחה, נמצאים כאן איתנו.

הפנים של רבים מהם עדיין שם, מביטים בנו מפוסטרים דהויים בצמתים. ובערב? בערב ראיתי את עומר שם טוב, יחד עם איתי ומיה רגב, מתארחים ב”מועדון לילה” בערוץ 12, צוחקים וחיים.

הפער הזה, בין החטופים שחזרו ומנסים להשתקם ולחיות מול עינינו על המסך, לבין אותן דמויות שנותרו “קפואות” כחטופות על שלטים מרופטים בפינת הרחוב – הוא הפער שבו כולנו תקועים.

הערים שלנו מלאות בשלטים שחוקים, חלקם תלויים בחצי כוח על הגדרות, שלאף אחד לא היה נעים להסיר. נוצרה מציאות שבה הנסיעה ברחובות הפכה למסע של עצב כרוני, כשאיש אינו מעז לעשות את המעשה ההגיוני ביותר, רק בגלל ההבטחה הבלתי כתובה: “עד החטוף האחרון”.

דגלים צהובים בכיכר בהרצליה. הכאב יישאר בלב. צילום: שרון אונליין

להשיב את הרחוב לתושבים

עכשיו, כשגם רן גואילי ז”ל חזר הבייתה, הגיע הזמן לשחרר.

לראשי הערים יש עכשיו תפקיד קטן, אבל בעל משמעות היסטורית לנפש של התושבים: החזירו לנו את המרחב הציבורי. כמו את סיכת החטופים שאנחנו מורידים מהבגד ומניחים בקופסת הזיכרונות, כך צריך להסיר בכבוד את השלטים והמיצגים.

אפשרו לנו לשוטט בערים, להסתכל על רחוב נקי, לנשום עמוק ולנסות לעכל את מה שעברנו.

המלחמה הארורה הזו והמחיר הבלתי נתפס ששילמנו לא יילכו לשום מקום. הם חלק מהדי-אן-איי החדש שלנו. אבל אחרי תקופה בלתי נגמרת של גיוס טוטאלי, מגיע לנו להתחיל מחדש – לפחות למראית עין.

נורמלי כנראה לא יהיה כאן בקרוב, והעצב יישאר בלבבות, אבל השגרה הוויזואלית היא הצעד הראשון בדרך להחלמה שכולנו כל כך זקוקים לה.

• הכותב, צחר רותם, הוא מבעלי חברת מדיה היפר לוקאלית בע”מ, המפעילה רשת מקומונים דיגיטלית אליה משתייכים תל אביב אונליין, שרון אונליין ורמת גן גבעתיים אונליין.