חוסן קהילתי נמדד בתפקוד החברה והקהילה בשעות משבר. למרבה הצער, ישראל למודת ניסיון במשברים מכל הסוגים, ששוברים שיאים בשנתיים האחרונות. ויחד עם זאת, ספק אם יש עוד מדינה שבה רגע לפני המטח הליילי מאיראן נראה אחת מרחובותיה כך.

לא עוצרים: אשה צועדת וניידת מד”א ליד ברחוב נתן אלתרמן. צילום: שרון אונליין

השעה 18:30, החשכה מתקרבת – אבל רחוב נתן אלתרמן בהרצליה הירוקה, שהיה שקט ועצוב מאוד בערבים הראשונים של המלחמה, שוקק חיים. אז נכון, בתי הקפה סגורים – אבל זה לא מפריע לישראלים רבים ליהנות מקצת אוויר לנשימה, עם ספורט עממי ונוף אורבני עירוני נעים.

מתחמי הכושר הפרושים לאורך הרחוב שוקקים ספורטאים צעירים. גברים ונשים צועדים לצד ניידת מד”א שהוצבה בסמוך למרכז נגה, כאילו לא היו הדברים מעולם.על הספסלים מנצלים את שאריות היום הרגוע יחסית אמהות ואבות לילדים, שיודעים כי החלק הקשה – הלילה – עוד לפניהם. זה לא מנע מאף אחד מהם את היציאה מהבית. להיפך.

“ילד לא בוכה, לא גודל”, אומרת הקלישאה – אבל היא כנראה נכונה. הסבל והקושי שהיו מנת חלקנו זמן רב כל כך – הפכו את החברה הישראלית לחסינה באופן מרשים.

זה לא שהכאב והצער והאובדן נעלמו כלא היו. הם כאן ויישארו עוד שנים רבות. זה רק אומר שהחוסן של כולנו משמעותי יותר.

ללכת כי כולם הולכים. צועדים בנתן אלתרמן עד ההתראה המעצבנת. צילום: שרון אונליין

צריך לומר מלה טובה לפיקוד העורף. על אף שמדיניות ההתרעות לא חפה מטעויות, היכולת להתריע מבעוד מועד – לעתים 20-30 דקות לפני – מאפשרים לכל אחד בעצם לנהל חיי שגרה מסוימים, כולל יציאה לפעילות ספורט ליד הבית – עד שהצפצוף המעצבן מגיע.

עוד יבואו ימים אחרים – אבל עד אז לפחות יש לאן לברוח. לפחות מידי פעם.