עוד מעט ימלאו שנתיים ל-7 באוקטובר 2023. זה יקרה בדיוק כשאנחנו פותחים שנה עברית חדשה, בעוד בחוץ מדברים על מציאות מדינית משתנה. חג שמח כבר לא יהיה, כי איך אפשר בכלל להיות שמח כשחטופים נרקבים בעזה והמדינה שוקעת כאן.

האם מותר לייחל לפחות לחג שקט?

חלק של יירוט נפל על מכונית. צילום: דוברות המשטרה

בורחים על אופניים

אם חוזרים שנה אחורה בזמן, אפשר להניח – או לפחות לרצות להניח – שהשנה תהיה רגועה יותר. אבל הזיכרון עדיין חד. אני זוכר את תשרי שעבר בשרון כמעט פיזית: את הרגע שהאזעקה קרעה את ערב כיפור לשניים – ילדיכ בורחים על אופניים לקול האזעקות, הורים מרימים אותם בידיים ומחפשים מדרגות להידחס אליהן ואז חושך במרבית חלקי העיר.

זה לא תיאור ספרותי, זו המציאות שתיעדנו בשרון אונליין, אז. בערב כיפור 2024, בהרצליה, הכול הרגיש כמו סרט מלחמה. וממש לפני ואחרי – סוכות נטול שמחה. בבוקר 1 באוקטובר 2024 נפלו שני טילים של מיירטי כיפת ברזל בגינת הקוצר, באמצע רמת השרון. נס, אין נפגעים.

מניפים דגל בזירת הנפילה בבית האבות בהרצליה. צילום: עיריית הרצליה

הימים רצו, וחול המועד לא נתן מנוחה. ב-23 באוקטובר שוב אזעקות בהרצליה וברמת השרון, חלקי יירוט נפלו בסביבה, מכונית אחת ניזוקה ואישה בת 80 נפצעה קל. זה היה עוד בוקר ארוך ומדכדך. ואותו ערב בדיוק, “ערב סוכות שני” היה רחוק מלהיות חגיגי: עוד אזעקות, עוד נפילות של שברי יירוט ברעננה ובהרצליה – ושוב במקום לראות כוכבים מהסכך של הסוכה התמלאו השמיים במיירטים.

אוקטובר 2024, הוכיחו גם הגראפים, היה החודש הגרוע בהרצליה מפרוץ המלחמה – שיא התראות, שיא כניסות למרחבים מוגנים, שיא חרדה. שום דבר שמרמז על חגיגיות.

שנאה על מלא

כמה שנים עוד נצטרך לספור למלחמה הזו, שנכנסת כעת לשנתה השלישית? האם נחזור מתישהו לנורמליות שבה הילדים שלנו לא נאלצים להבדיל בין רעש של אופנוע לרעש של יירוט והלב לא מתכווץ שוב ושוב עם “הותר לפרסום” חדש.

במציאות הנוכחית, כשהחטופים עדיין בעזה וצה”ל מפציץ ללא הפסקה  סמוך למקום הימצאם; כשהעולם שונא אותנו – אבל באמת ועל מלא – לבקש שיהיה חג שמח זה מוגזם, שלא לומר יומרני. כל שנותר הוא לבקש שייתנו לנו את הזכות הבסיסית להרגיש נורמליות של חג: בלי לרוץ, בלי לספור יירוטים, בלי להחזיק את הנשימה עד שיגיע האישור לצאת מהממ”ד. עם האפשרות לשכוח, ולו לכמה שניות, כמה רע היה כאן בשנה שעברה.

חג שקט. יותר מזה אנחנו לא צריכים – גם אם היינו רוצים. אפשר רק להתפלל ולייחל שראש השנה הבאה יהיה שמח – אבל באמת. כרגע, נסתפק במועט.