חוף סידנא עלי, אחד המקומות היפים והפראיים שנותרו בהרצליה, עתיד לשנות את פניו. האיש שחי בו חצי מאה, חצב בו מבוך תת-קרקעי ובנה בו בית מאבנים, צדפים ובקבוקי זכוכית – נאלץ לעזוב. ניסים כחלון, שכונה לאורך השנים “איש המערות”, עומד בפני פרידה כפויה ממקום שהפך לביתו, ליצירת חייו ולסמל בלתי רשמי של העיר. לאחר מאבק משפטי ארוך, קבעה בשבוע שעבר השופטת ענת יהב מבית משפט השלום בתל אביב כי כחלון יפונה לאלתר, ובית הצדף שבנה ייהרס עד מרץ 2026. “לא ניתן להכשיר בדיעבד בנייה בלתי חוקית לאורך חופי הארץ”, קבעה.

ההחלטה האחרונה משלימה פסק דין קודם מינואר 2025, אז דחתה השופטת יהב את בקשתו של כחלון לבטל את צו ההריסה שהוציא המשרד להגנת הסביבה, בטענה שהמבנים נבנו בניגוד לחוק וגרמו לפגיעה חמורה בסביבה החופית. באותה עת ביקשה לעכב את הפינוי מחלקו העליון של בית הצדף, לצורך בחינה אפשרית של שימור, אך כעת הבהירה כי גם חלק זה ייהרס.

רגע לפני הסוף

כחלון, בן 79, ביקש יום לפני מועד הפינוי ב־31 באוגוסט לדחות את הפינוי לסוף השנה, בטענה לגילו המופלג, מצבו הבריאותי והקושי למצוא חלופה מתאימה. גם עיריית הרצליה הצטרפה לעמדתו, והציגה בדיקה הנדסית מטעמה שקובעת כי המבנה יציב. כמו כן, טענה העירייה כי למקום ערך תיירותי, ואף ניסתה בעבר להוביל להכרה בו כאתר לשימור. אולם בית המשפט דחה את הבקשה, והבהיר כי לא תינתן דחייה נוספת.

במהלך ההליכים, הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה קבעה כי אין כל אופק תכנוני להכשרת המבנה, וגם רשות מקרקעי ישראל – בעלת הקרקע – דרשה את פינויה המיידי של השטח. התנגדויות שונות שהוגשו נדחו. בפרקליטות ציינו כי מדובר בהישג סביבתי חשוב, וכי זכות הציבור ליהנות מחוף ים פתוח ונגיש גוברת על טיעונים אישיים.

אוהל על החוף

סיפורו של כחלון מתחיל בשנות ה-70, אז התמקם באוהל בחוף סידנא עלי בהרצליה, מתוך רצון לחיות בטבע. הוא החל לבנות את ביתו מחומרים ממוחזרים שנשא מן החוף: זכוכית, קרמיקה, צדפים, עץ ומתכת. הוא חצב במצוק, יצר מנהרות ותאים, חיבר את המקום לחשמל ולמים, וגידל תרנגולות וירקות. המקום הפך עם השנים לבית, מסעדה ומוקד עלייה לרגל. עבור רבים, הוא לא רק בנה מבנה, אלא פיסל את חייו בסלע.

המשרד להגנת הסביבה טען כי המבנה מסוכן לציבור, חודר למצוק רגיש ופוגע באקולוגיה החופית. על פי חוות דעת הנדסית שהציגה המדינה, קיים סיכון ממשי לקריסת הקרקע. בנוסף נטען כי קיימות תשתיות פיראטיות, כולל צינור ביוב שזרם לים. כחלון, מנגד, טען לאורך כל הדרך שהבנייה יציבה, ידידותית לסביבה, ושהוא פועל מתוך כבוד לטבע ולא מתוך זלזול בחוק.

העירייה עצמה הציגה לאורך השנים גישה כפולה. מחד, ניסתה בעבר להגן על המערה, ואף פנתה לאונסק”ו בבקשה להכיר בה כאתר מורשת, אך מאידך – לא הצליחה לקדם תהליך תכנוני שיאפשר את שימור המבנה. לבסוף, עמדתה השתנתה, והיא הצטרפה לעמדת המדינה.

שכונות במקום מערה

ההחלטה על הריסה כוללת משתלבת בתכנון רחב יותר של האזור: תוכנית “חוף התכלת”, המתפרסת על פני אלפי דונמים בדרום־מערב הרצליה. במסגרת התוכנית יוקמו שכונות מגורים, שטחי מסחר ותעסוקה, מוסדות ציבור ופארקים. פינוי המבנה של כחלון, כך נטען, הוא תנאי ליישום התוכנית.