“בני המשפחה של הפצועים כול הזמן אומרים לנו תודה, מעריכים מאוד ולא מפסיקים לומר שהם לא יכולים לדמיין את השיקום בלעדינו”, כך מספרת השבוע דורית שטרית מרעננה, שמתנדבת מזה כשנתיים בבית לוינשטיין, וזכתה כבר לכינוי “האמא של הפצועים”.

דורית שטרית (משמאל) וצוות מתנדבים. צילום: פרטי

מסר מהיקום

התרומה והעזרה שלה לקהילה הם לא דבר חדש וההתנדבות והעשייה למען האחר הם בנפשה. “אני פעילה חברתית כבר המון שנים, אבל זה תמיד היה מתחת לרדאר”, היא אומרת.

מתי הגעת לבית לוינשטיין?

“קצת אחרי ה-7 באוקטובר, הבאתי ארוחה לאחד הפצועים מקיבוץ בארי. שאלתי אותו אם רק החדר הזה של הפצועים מהיום הנורא, והוא השיב: ‘לא, כול הקומה זה חיילים, פצועי נובה ואנשים מהעוטף”.

“כשיצאתי משם והייתי בחנייה, חשבתי לעצמי מה אעשה עכשיו. ידעתי שמהרגע הזה אני לא עוצרת. זה היה בדיוק כשעזבתי מקום עבודה והבנתי שהיקום זימן לי להיות שם עבורם”.

מה היה השלב הבא?

“כבר בדרך הביתה התחלתי לפרסם ברשת שאני צריכה ארוחות, לא כי אין שם אוכל, אלא כי רציתי ארוחות לנשמה, ארוחות משמחות, בכול זאת מדובר בחבר’ה צעירים”.

“אתן לך דוגמא: אחרי שראיתי מה המבורגר עשה למצב הרוח, הבנתי שאני מתחילה מזה, וככה באמת הכול התחיל. פניתי למסעדות שיתרמו אוכל, דאגתי לשמיכות לחורף ואחרי פרסום שלי התארגנה קבוצה לרכישת מקרר ליד כול פצוע”.

מי עוזר לך?

“הרבה אנשים טובים. יש, למשל, אנשים מקסים מרעננה שקוראים להם ג’יל ורוזלין, שעוזרים לי עם ארוחות. פעם בשבוע
מגיע צוות המתנדבים שלהם, שמפנק את הלוחמים ואת פצועי המלחמה”.

“בנוסף, בכול יום רביעי אני והמתנדבות שלי מוציאים את החיילים הפצועים מהשיקום לבלות בבר, מסעדה, בית קפה או בחוף הים. אני גם פונה לחברות הייטק שיארחו אותנו באירועי חברה, ובחגים אני פונה לחברות גדולות שיתרמו תווים לחג לחיילים. כמובן שאני לא שוכחת לארגן הרמת כוסית עם המשפחות”.

הכול כדי להקל

שטרית הקימה מסביבה מערך שלם של מתנדבות, וחשוב לה להזכיר אותן בשמן: ליאורה, אן, מיכל, לינוי, יפית, תמי, דנה ושרה. “בלעדיהן כול זה לא היה מתממש”, היא אומרת.

היא עובדת בחברת תדהר, שמעודדת בעצמה התנדבות למען הקהילה ואפילו השתתפה בפעילות למפוני כיסופים ביישוב עומר.

ניכר שאת מקדישה לפצועים זמן רב. המשפחה שלך תומכת בפעילות?

“מאוד, המשפחה והסביבה שלי כול הזמן מפרגנים. זה המקום מבחינתי להודות לבן שלי, שכול כך מבין אותי בשנתיים האחרונות על הזמן שאני מקדישה ללוחמים”.

מה אנחנו לא יודעים על הפצועים?

“זר לא יבין את מה שהפצוע ובני משפחתו עוברים. מרגע הפציעה המשפחה מתהפכת ברגע, ולכן חשוב בתקופת השיקום שאנחנו כקהילה נעשה הכול כדי להקל עליהם”.

את נמצאת הרבה בסביבה של כאב וסבל. יש לזה מחיר בפן האישי?

“אני יודעת שדווקא מהמקום של הנתינה אני שומרת על הנפש. קשה לי לדמיין איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי עושה משהו אחרי ה-7 באוקטובר”.

איך נראה סדר יום של מתנדבת?

“כול אחת מגיעה בשעות אחר הצהריים או ערב, בין פעם לפעמיים בשבוע. אנחנו עוזרות לחלק אוכל שמגיע ממסעדות, מביאות לחדרים, מנקות, מסדרות להם את המזווה ועוד. אם אנחנו רואות שחייל זקוק לעזרה כלשהי בפן האישי, אנחנו מפרסמות את זה ומשיגות לו את מה שצריך”.

נוצר קשר אישי עם הלוחמים והמשפחות?

“בהחלט. נוצרו כאן המון חברויות עם הפצועים ובני משפחתם, גם גם אחרי שהם משתחררים. אני, למשל, שומרת על קשר עם מרביתם, ואין ספק שעבורי הם משפחה לכול החיים”.

כמה זמן עוד תמשיכי בפעילות?

“הבטחתי לעצמי שעד שאחרון הלוחמים יחלים. אנחנו חייבים להם כול כך הרבה, וזאת לא קלישאה”.

מסר אחרון לקוראים?

“אני ממליצה לכולם לצאת מהאזור הנוחות ולתת כול מה שאפשר למען הגיבורים האלה. עם ישראל חי”.