כמי שמלווה מעל שני עשורים משפחות מהגרים, ובין היתר עובדי סיעוד וקטינים שאינם ישראלים ושנולדו וגדלו בישראל, אני רואה שוב ושוב את אותו דפוס: עשרות אלפי קשישים ונכים בישראל זקוקים למטפלים זרים סיעודיים, לעבודה אינטנסיבית, קשה ומתישה, אינטימית ושוחקת. המטפלים מגיעים לישראל ומוכנים לעבוד קשה שנים ארוכות, אפילו הרבה יותר משהתכוונו, רק משום שהמטופל הישראלי זקוק להם.

ואז מגיע היום בו הקשישים הישראלים הולכים לעולמם בשיבה טובה, והמטפלים – בצל הטרגדיה של אובדן אדם קרוב – נדרשים מיד לעזוב את הארץ, למדינת המקור שאולי לא היו בה מעל עשור או שניים.

עו״ד תומר ורשה. יו״ר ועדת הגירה בלשכת עורכי הדין. צילום: בן מאור

המדינה מבססת על המטפלים הזרים מערך סיעודי שלם, מאפשרת להם לחיות כאן שנים ארוכות במעמד חוקי, אך ברגע שהנסיבות משתנות – היא שוכחת שהם בני אדם ולעתים מתעלמת מן המציאות שנוצרה בפועל.

ברוב המקרים, המטפלים שוהים בישראל מספר שנים מוגבל ועוזבים את הארץ בתום ההעסקה, אך ישנם מספר מקרים מועט, שבו הנסיבות האובייקטיביות הביאו את המטפל הזר לעבוד בישראל חמש עשרה שנה או יותר. לעתים בתקופה זו הם הביאו לעולם ילדים, ואז מתבקש יחס אחר.

המקרה של לואי כיום, בת 17 מרמת השרון, ואחותה אמבר, אינו המקרה היחיד, אך הוא מחדד באופן ברור את הפער בין הדין היבש לבין חובת ההגינות והאחריות הציבורית.

בתיקים מסוג זה עומדים במרכז שלושה נדבכים משפטיים מהותיים.
כשמדובר בקטינים, הנדבך הראשון הוא עקרון טובת הקטין. הפסיקה בישראל קובעת שהרשות אינה רשאית להכריע בעניינם של קטינים מבלי לבחון את טובתם באופן פרטני ומקצועי. במקרים רבים שאני מטפל בהם ובכלל זה גם במקרה של לואי ואמבר, לרוב לא מתקיימת בחינה כזו.

הקטינות לא רואיינו על ידי גורם מקצועי, לא נשמע קולן ולא בוצעה הערכת נזק או בחינה של ההשפעה של עקירה ממערכת החינוך הישראלית ומכל עולמן – זאת למרות שחוות הדעת של משרד הרווחה בעניינן הייתה חיובית בצורה חד משמעית וקבעה שיש להשאיר אותן בישראל.

הנדבך השני הוא השהות החוקית הארוכה והזיקה הנוצרת מכך. המדינה אישרה במשך שנים ארוכות את אשרות העבודה של שני ההורים משום שהקשישים הישראלים בהם טיפלו – היו זקוקים לכך, וזאת בידיעה מלאה שהילדות חיות ומתחנכות בישראל, לומדות במערכת חינוך מקומית ומבססות כאן את מרכז חייהן.

הדין מכיר בכך שמי ששוהה שנים בארץ כחוק מפתח זיקה ממשית למדינה. הפסיקה אף הרחיבה זאת לגבי עובדי סיעוד ותיקים שהעניקו חלק משמעותי מחייהם לטיפול בקשישים ישראלים.

כאשר המדינה נהנית מעבודתם במשך קרוב לשני עשורים, בהם לעתים המטפלים טיפלו במשפחה אחת ונקשרו אליה כבני משפחה לכל דבר – היא אינה יכולה לטעון לאחר מכן שלא נוצר קשר אמיתי או שאין עליה חובה לשקול הענקת מעמד.

במצב שכזה גם המשפחה הישראלית נפגעת מגירוש המטפלים.

הנדבך השלישי הוא החובה ההומניטרית. במקרים המועטים בהם ההעסקה נמשכה תקופה ארוכה מאוד, משום שקשישים ישראלים נזקקו לכך – עלינו להבין שהחסד לו זכו המשפחות הישראליות מצדיק תמורה הומנית למטפל הזר.

שהייה כה ממושכת בישראל הביאה את המטפל הזר לעתים לניתוק הקשר עם משפחתו שלו ועם ארצו ולאובדן עתיד עסקי. היא הותירה אותו תלוי באוויר.

אנו רוצים לעודד התמדה אצל מטפלים זרים, מחוייבות ונאמנות לקשיש. לכן במקרים הבודדים שמדובר בהעסקה חוקית ארוכה במיוחד והמטפל מעדיף להישאר בארץ, ראוי שיהיה כלי מהותי שיאפשר מתן מעמד. כך במקרים שבהם שילוב נסיבות יוצר מציאות שאינה ניתנת לפתרון טכני;  כאשר נרקם קשר עמוק בין משפחה זרה לבין משפחה ישראלית; כאשר הילדים נולדו בארץ, למדו במוסדות מקומיים, השתלבו בתנועות נוער והפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה.

זו  בדיוק הסיבה שקיים מסלול הומניטרי.

אחד הפגמים הבולטים בהחלטות מסוג זה הוא הפער בין חוות הדעת התומכות וכלל הראיות והנסיבות, לבין החלטות מנהליות שנכתבות לעיתים על ידי גורמים שלא פגשו אף לא אחד מן המעורבים ומתבססים על שטאנץ של “לא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים”…

בתי המשפט כבר ביטלו החלטות רבות בשל פגמים דומים. המערכת יודעת כיצד נכון לטפל במקרים ייחודיים של משפחות שהתבססו בישראל מתוך קשר רגשי וחברתי עמוק.

אני מצפה שרשות האוכלוסין תפעל במקרה של לואי ובמקרים דומים על פי העקרונות המשפטיים הברורים. בחינה אמיתית של טובת הקטינים, הכרעה המביאה בחשבון את השהות החוקית ואת התשתית המשפחתית והקהילתית, ויישום עקבי של ההיגיון ההומניטרי לשמו נוצר המסלול.

זו אינה מחווה אלא חובה של מדינה כלפי מי שחיים כאן שנים ארוכות על פי כללי החוק וכלפי קטינות שנולדו למציאות שאין להן כל שליטה עליה.

** הכותב הוא יו”ר ועדת הגירה בלשכת עורכי הדין ובעל משרד עו”ד ורשה – וייצן, המתמחה בהגירה ומעמד בישראל