אחד הסלוגנים שאימצו ראש העיר, יריב פישר, וחבריו להנהלת העיר, מאז כניסתם לתפקיד הוא: “מחזירים את הדופק לעיר”. במסגרת הזו, הבהיר פישר לא אחת – בדיבורים וגם במעשים – כי הוא רואה במרכז העיר הרצליה מקום שאפשר להחיותו ולהופכו למרכז תוסס פעילות תרבותית. מעין תל אביב להרצליינים.
האם זה אפשרי? האם הבחירה להתמקד בציר הרחובות וההבטחה להופכו למוקד בילוי ותרבות לתושבי העיר היא בעלת סיכוי להתממש? ומה זה בכלל “הדופק של הרצליה”? פנינו ליועץ השיווק, אבי זיתן, דמות מוכרת מאוד בהרצליה וגם על מסכי הטלוויזיה שלכם, שנחשב לאחד המובילים בישראל בתחום האסטרטגיה השיווקית. ביקשנו מזיתן, שליווה כבר עשרות רבות של חברות מובילות, ארגונים גדולים, משרדי ממשלה וגם רשויות מקומיות, לחוות דעה.
אבי זיתן, אפשר להחזיר את הדופק להרצליה?
“מעולם לא היה דופק להרצליה, ויותר מכך: במשך עשרות שנים רחוב סוקולוב איבד לגיטימציה כמרכז של הרצליה, מה גם שהוא לא באמת במרכז העיר. נעשו בעבר לא מעט ניסיונות, בהם של ראשת העיר, יעל גרמן, שהפכה את חלק מהרחוב למדרחוב, וזה לא עבד. כלום לא עבד ולא יעבוד. בסוף סוקולוב זה רחוב עם בניינים ישנים ועם מותגים ישנים.
“כל הקונספט של רחוב ראשי של עיר עבר מן העולם. התושבים לא רוצים רחוב ראשי ובכלל כמה שפחות המולה. הם רוצים את הכול ליד הבית וזו התופעה שצריך לקדם”.
תסביר.
“העת הזאת היא עת השכונות והקהילות. אנשים לא רוצים ‘בלגאן’, הם מחפשים עסקים ליד הבית, בקהילות, להכיר את בעלי העסקים ואת החנויות, בדיוק כמו שקורה בצורה יפה מאוד לדוגמה בהרצליה הירוקה. עם עסקים מקומיים, מאפיות ואפילו מסעדות נחשקות ליד הבית. לא במקרה, הקניונים גם מאבדים גובה בזמן האחרון.
“הרצליה היא לא תל אביב וגם לא תהיה, ואפילו בתל אביב רחובות ראשיים כמו אבן גבירול כבר לא מה שהיו וה’אקשן’ עובר לשכונות. פאבים ובתי יין ליד הבית בפלורנטין לדוגמה וגם בשכונות אחרות בעיר. זה הכיוון”.
ובכל זאת, עם משאבים נכונים אפשר להחיות את מרכז העיר?
“לעיריית הרצליה לא יהיו אף פעם את המשאבים להחיות רחובות מתים. הציפייה שתצהיר שהדופק חוזר לעיר – וכולם יבואו – היא נטולת היתכנות. זה רחוב מת, לא מעניין, רדום. מה שנקרא, נפלתם על הרחוב הלא נכון. מעבר לכך שרחוב סוקולוב כמו רחובות מסחריים ותיקים בערים אחרות. הוא נטול סיפור, אג’נדה ועסקים מעניינים. אין שום ‘סיפור’ לרחוב.
“זה לא יעבוד גם כי באמת אין טראפיק שם. נגמר העידן של ‘אני בא אליכם’, כעת זה העידן של ‘אתם באים אליי’. הרצליה גדלה מאוד, יש בה שכונות מדהימות. התושבים התפזרו. הם לא יבואו כולם למרכז אחד, אלא מצפים שהעסקים ובתי התרבות והבילוי יימצאו בקרבת הבית שלהם”.
כלומר, הדגש צריך להיות עידוד עסקים מקומיים דווקא בשכונות העיר?
“ברור! זה כבר קורה בחלק משכונות העיר. במקום להתרכז במרכז העיר ולנסות בפעם המי יודע כמה לפתוח שם אזור פאבים, אפשר וצריך ללכת דווקא לשכונות, ולעודד לדוגמה הקמת בר יין בגן רש”ל, או בנווה ישראל – ולהפוך אותם למוקדי תרבות, אוכל ובילוי. הכול בקטן, ליד הבית, בלי צורך לחפש שעות חניה נניח.
“במקום לנסות לפעול במרכז צריך לפעול בשכונות העיר, שם התושבים מצפים לזה ושם נבנות קהילות צעירות וחדשות. ובכל מקרה חשוב להדגיש: הרצליה לא יכולה להיות תל אביב, והיא גם לא צריכה. צריך להתמקד בקהילות ובשכונות – ואולי אז באמת יהיו בעיר מוקדי בילוי שגם הצעירים יבואו אליהם”.
תגובות