מיקי כץ, תושבת הרצליה, בטור אישי המתאר מסע שתחילתו בלילה בו נרצח יצחק רבין ז"ל ועד למחאה הנוכחית בבלפור וברחבי הארץ להדחתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כץ (מימין בתמונה) מתארת איך קת של רובה של יס"מניק לראש רק מחזקת אצלה את ההתמדה בהפגנות ומסבירה כי היא כבר מבינה את גודל הרגע ויודעת בדיוק מה תספר לנכדים

מוצ"ש, ה- 4 לנובמבר 1995, הלילה בו השתנו חיי לבל היכר. אני חיילת בת 19, בדרכי לעצרת השלום בכיכר רבין ביחד עם 3 חברות. בכניסה לתל אביב פקקים, אבן גבירול חסום לכניסה עם רכבים, 4 חיילות בסופ"ש חופשי, ברגע האחרון מחליטות לעשות אחורה פנה ולנסוע ללונה פארק במקום לעצרת.

בחצות, עת סגרו את הפארק, נכנסנו לרכב, עליזות ושמחות אחרי ערב מלהיב ומצחיק במיוחד, והחדשות מכות בפנינו, יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל נרצח על ידי מתנקש, בעצרת השלום, אליה לא הלכנו, כי זה היה קצת קשה.

אני, מיקי, לוחמת צדק וחירות, פעילה פוליטית וחברתית מגיל 16, מעריצה של יצחק רבין ואידיאליסטית ששואפת כל חייה לראות שלום אמיתי בין ישראל לפלשתינאים, לא נכחתי בכיכר בערב שבו יצחק רבין נרצח, לא הייתי בכיכר לצעוק "דור שלם דורש שלום".

אני יכולה לכתוב ספר שלם על המשמעות של אותו ערב על חיי, אבל מפאת קוצר הטור, והצורך לספור מילים, אקצר ואחזיר את עצמי ליום שישי, ה-10 ביולי 2020, 25 שנים אחרי אותו לילה גורלי, היום שבו הגעתי לראשונה להפגין ברחוב בלפור, מעוז המחאה הגדולה ביותר שנראתה במדינת ישראל, המחאה נגד ראש ממשלת ישראל.

היו אין ספור תחנות בדרך בהן הרגשתי שוב ש"לא הייתי שם", או ש"לא נלחמתי כמו שהייתי צריכה", ביניהן המחאה החברתית של 2011, הייתי אמא צעירה לשני ילדים קטנים, בני הבכור ואמי שניהם חלו בסרטן בשנה הזו ובחודש יולי היינו באמצע טיפולים קשים בשני בתי חולים שונים, הראש שלי היה במאבק הפרטי שלנו, ואיכשהו כל המחאה הזו התפספסה לי, אבל הרגשתי תחושת החמצה, שלא יכולתי להיות שם עם כולם, להלחם על העתיד הכלכלי של ילדיי ושלי, להלחם על ישראל טובה יותר, חברתית יותר, מוסרית יותר.

ביום שישי, ה-20 ביולי 2020, ידעתי שהפעם מחובתי האזרחית להיות שם, לנכוח, להלחם על העתיד שלנו, להספר במנין הקולות של אלה שרוצים יותר. מזה שלושה חודשים שבכל יום שישי (כשאין סגר) ובכל מוצאי שבת, אני מגיעה לירושלים, לרחוב בלפור, לכיכר פריז, בכל יום שלישי, חמישי ושבת, אני מגיעה להפגנות בין אם בצומת ליד הבית, או ברחבת "הבימה" בתל אביב, או בגשר כזה או אחר, בכל הזדמנות אני שם, להילחם על מה ששלנו, להילחם על המדינה אותה בנה אבי, אליה עלתה אמי ואז העלתה אחרים, מתוקף היותה עובדת סוציאלית ומנהלת מרכזי קליטה, ובה נולדתי אני ונולדו ילדיי.

בתי בת ה11 נכנסה מהר מאד לעניינים וביקשה להצטרף. זה נכון, ההבנה שלה חלקית ביותר, אבל היות וגם אני בגיל מאד צעיר נכנסתי לענינים, מבלי שהוריי יהיו פעילים מדי בתחום, הסכמתי. איזה שיעור חשוב יותר מאשר שיעור באזרחות ומלחמה על העתיד שלך?

במוצ"ש האחרון הותקפנו שתינו בהפגנה בבלפור על ידי שוטרי יס"מ. הותקפנו פיזית, באלימות, על ידי שוטרים שאמורים היו להגן עלינו ולדאוג לבטחוננו, נפצעתי מפגיעה של קת של רובה שהוטח בראשי, זכרון שחוזר ומהדהד במחשבותיי בכל לילה כשאני עוצמת את העיניים בבואי לישון, בתי נפגעה פיזית ובעיקר נפשית. את סיפור התקיפה לא אפרט פה, לא היום, הסיפור נשמע בתכניות רדיו וטלוויזיה במהלך השבוע החולף, אבל יש לי שורה תחתונה ודעה מאד נחרצת כתוצאה ממנו.

בשנת 1995 יגאל עמיר רצח את לי את התמימות, בשנת 2020 חיסל בנימין נתניהו את הדמוקרטיה. הפעם אני אהיה שם לאורך כל הדרך, לא אעדר משום דבר, כשנכדיי ישאלו אותי יום אחד "סבתא, איפה את היית בשנה הכי סוערת בהיסטוריה של מדינת ישראל?" אני אוכל לאמר להם "יקיריי, אני הייתי שם, ונלחמתי על העתיד שלכם". זו השנה של למחות או לחדול, להלחם או להרים ידיים, ואני לא אחת שמרימה ידיים, רק בהופעות רוק.