גם מחר (שבת) יצאו מאות מתושבי הרצליה ורמת השרון לגשרים באזור כדי להמשיך את המחאה נגד ראש הממשלה. חן יצחקי, יזם הייטק מהרצליה, מסביר מדוע הוא משתתף קבוע בהפגנות: "כשאתה מרגיש שראש הממשלה מבטל אותך או את החברים שלך, ההפגנה היא אחת הדרכים היחידות שנותרו לך"

המחאה הנוכחית התפרצה מתוך שתי תחושות מנוגדות: מצד אחד תחושת חוסר אונים ומהצד השני תחושה של תקווה. חוסר אונים מכך שהממשלה מזלזלת ומבטלת חלקים נרחבים מהעם, ועם זאת תקווה ואמונה שהשינוי קרוב. זו הסיבה שגורמת למאות מתושבי הרצליה להפגין מדי שבת בשעה 18:00 בערב על הגשרים. זו גם הסיבה המביאה עשרות רבות של תושבים מדי שבוע להפגנה של שעה מול רחבת בניין עיריית הרצליה בימי שישי בשעה 10 בבוקר, כדי לנופף בדגלי ישראל ובדגלים השחורים המסמנים את מצבה הקשה של הדמוקרטיה בארץ.

מפגינים רבים לא נטלו חלק בהפגנות בעבר וההשתתפות שלהם בהפגנות מגיעה מהצורך להשמיע את קולם ומהתחושה שהמדינה מידרדרת במהירות. בהפגנות מסוג זה, חשובים לא רק המפגינים אלא גם הקהל, נהגי המכוניות שעוברים מתחת לגשר או בכביש, אשר חלק גדול מהם צופרים או מנופפים בידיהם כדי להביע אהדה, וחלקם אף מצטרפים למפגינים שמספרם עולה משבת לשבת. לפני שבועות לא רבים, כשהחלה המחאה בהרצליה, התקיימו הפגנות רק בשני גשרים. מאז כל שבוע נוספים עוד מפגינים ועוד גשרים, ולכל גשר מגיעים עתה באופן קבוע בין עשרות למאות אנשים.

הרצליה לא לבד. בשבת האחרונה הגיעו עשרות אלפי אנשים להפגין במעל 280 גשרים בכל רחבי הארץ, מתל חי ועד אילת. צעירים, מבוגרים, משפחות, בני נוער המגיעים מדי שבוע לא רק כדי למחות, אלא גם בשביל להרגיש שעדיין יש כאן דמוקרטיה ועדיין יש כאן זכות מחאה, ובשביל לקבל חיזוק מעשרות אלפי האנשים האחרים העומדים איתם על הגשרים, וממאות אלפי הנהגים המביעים את הזדהותם עם המחאה.

מטרת המחאה היא להתמודד עם הרגשת חוסר האונים. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, עומד בראשה אדם שנאשם בפלילים. אדם שמזלזל ומבטל מחצית מהעם, מזלזל ומבטל את החוק, ומחליש את בתי המשפט, את הכנסת ואת הדמוקרטיה. זה לא קשור להסכמה או אי הסכמה עם דעותיו של ראש הממשלה, ועל כך יעיד חלק גדול מהמפגינים הבא דווקא ממחנה הימין, ומספר הכיפות בהפגנות ההולך וגדל משבוע לשבוע.

מה שמשותף לכולם היא התחושה שלראשונה בתולדות מדינת ישראל, ראש הממשלה אינו "ראש ממשלה של כולם", אלא ראש ממשלה המזלזל ומבטל חלקים ניכרים מהעם, ובעצם מוציא מן העם את השמאלנים, את הערבים, את הנכים, את המובטלים, את אנשי מערכת המשפט, את אנשי מערכת הבריאות, את אנשי מערכת החינוך, את העצמאים, את האתיופים, את קהילת הלהט"ב, את החילונים, את אנשי ההתיישבות העובדת, את אנשי התרבות ואת אנשי התקשורת. וכשאתה מרגיש שראש הממשלה מבטל אותך או את החברים שלך, ההפגנה היא אחת הדרכים היחידות שנותרו לך. מצד שני, המחאה מתודלקת על ידי תקווה, גם היא לא קשורה לימין או לשמאל.

בגשרים, ובהפגנות, בהרצליה, בירושלים, בקיסריה, ובמקומות נוספים בארץ, אנשים מרגישים שהמחאה תופסת תאוצה, ושהשינוי קרוב. אנשים מרגישים שמהאווירה המיוחדת הזו שנמצאת באוויר, ומתעצמת משבוע לשבוע, קשה יהיה להתעלם לאורך זמן.

לא כל המפגינים חולמים בדיוק על אותה המדינה וחולקים בדיוק את אותם הערכים. המשותף לכולם הוא ההתעקשות על הנהגה נקיה יותר, על סולידריות בין חלקי העם ועל מיגור השחיתות. ומעל לכל, ההבנה המשותפת שראש ממשלה שנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ופועל לפלג את העם לא יכול להמשיך ולכהן כראש ממשלת ישראל.

.